אברהם יגל על הרמב"ם שכח

להכי מר"ש נשמע לר"י דס"ל דלא דרשי' טעמא דקרא ואפי' עשירה במשמע א"כ אתא קרא לאשמועי' דאף בדבר היתר כגון שמשכנו בשעת הלואתו דליכא לאו דלא תבא אפי"ה אזהר רחמנא גבי אלמנה דגזירת הכתוב היא והשתא ל"ק מה שהקשה ה"ה ז"ל דפליג בתרתי כיון דהא בהא תלייא לא חש תנא למיתנייה ומה שלא תירץ הגמ' כשהקשה לו מקרא דלא תחבול כך משום כתי לא אסיק אדעתיה הא דהגיה רבא בברייתא דקי"ד ע"ש בד"א וכו' אך לאחר דגלי לן רבא בברייתא דאיכא חילוק בין משכנו בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה א"כ אתי קרא דלא תחבול לגופיה לאשמועי' אף בשעת הלואה אסור

שם ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ כתב ה"ה ז"ל וזה ניתק לעשה שאמרה תורה אם חבול תחבול ודרשו ז"ל אפי' שלא ברשות וכו' ע"ש וק' לי דא"כ אמאי לא כתב רבינו דאם חבל אינו לוקה כמ"ש גבי מלוה חבירו בסמוך ועוד דבפ' אלו מציאות מצריך להו קראי לכסות יום וכסות לילהולא קאמר דאיצטריך לבגד אלמנה גם תניא בברייתא שם בהך קרא דאם חבול אם ב"ח הרי כבר אמור לא תבא אל ביתו ואם איתא הרי כבר אמור תחבול הול"ל וכ"כ התוס' בפ' הפועלים דף קט"ו בד"ה וחייב בסופו דאין בלאוין אלו שום ניתוק גם מדברי הראב"ד ז"ל שהובא בש"מ דקי"ג ע"ב יש להוכיח דס"ל דאין בו ניתוק שכתב וז"ל וה"נ מסתברא דהא האי קרא וכו' כי האי ס"ל דשליח ב"ד ממשכן ואפ"ה קאמר לא ימשכן כלי אוכל נפש ורבנן מחזיר את המחרישה כיום ומתני' ד"ה היא וכו' פי' דבריו דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שהביא ה"ה ז"ל דמחרישה הוי כלי אוכל נפש וא"כ היכי תני מחזיר המחרישה דמשמע כלי אוכל נפש ממשכנין ולכך תירץ ס"ל כאביי דאי עבד מהני ואי ס"ל דבר ניתוק הוא לק"מ וכ"כ הגהות מימוניות על סברת רבי' דלא הוי לאו הניתק לעשה וכו' וכן דעת הריב"ש ז"ל כמ"ש הכ"מ ז"ל והלח"מ ז"ל לא ראה כל זה ולפיכך תמה על הריב"ש דהא בהך דאלמנ' וכלי אוכל נפש אמר קרא בהו השב תשיב וכו' לא ידעתי אחקרהו דאין זה ענין לו גם ה"ה ז"ל כתב הנתוק מקרא דאם חבול כיון דהלאו דאלמנה וא"ב בחד לישנא דחבלה לכך כתב דקרא דאם חבול קאי עלייהו לניתוק ואולי כוונתו היא דעיקר קרא אתא לכסות יום כדאוקי בגמ' דאם חבול לכסות יום והשב תשיב לכסות לילה אך נקט קרא לשון חבלה לנתק כל האסור בלשון חבלה להביאו בכלל השב תשיב דהוא עיקר הניתוק אך באמת לשון רבי' אינו סובל זה כלל דאמאי לא כתב הך לישנא דכתב בסמוך גבי עבוט אלא יצא לידון בדבר חדש גם לא ידעתי בכלי אוכל נפש איך שייך בו דין קנייה בשלמא בגדים אפשר לכסות יום וכסות לילה דכסות לילה קנאה ביום וכסות יום קונה בלילה אך כלי אוכל נפש אין זמן ועת לכל חפץ גם מה יענה להא דאר"ש בברייתא ענייה אין ממשכנין שאתה חייב להחזיר לה ומשיאה ש"ר בשכינותיה ר"ל דלכך כתיב לאו מיוחד בפ"ע ולא כלל אותו בכלל דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו שא"כ נתחייב להחזיר לה ומשיאה ולכך לא קאי קרא אלא בעניי' דיש בה דין חזרה דהשב תשיב ואתא קרא לאשמועי' גבי אלמנה דלא קאי כלל ומר"ש נשמע לרבנן דאיירי קרא אף בעשירה ולגופיה אתא לאשמועי' דחלוקה מעלמא דלא קני כלל ומחזיר מיד וכ"כ ה"ה ז"ל גבי משכנו בשעת הלואתו ע"ש ואין להקשות דמנ"ל לר"י דאתא קרא להכי דילמא אתא לאשמועי' דאף בשעת הלואה נמי קני ומחזיר דכיון דאתא לאשמועי' הפך דעלמא א"כ כל ההית' דאית לן בעלמא בא לאסור ויבואו שניהם כיון דשקולים. ובהכי אשכחנא פתרי למה שהקשו התוס' בפ' הפועלים אפ"ק דתמורה על מה דאמר אביי לההוא גברא דחבל סכינא דאשבתיה זיל אהדר והא אביי הוא דאמר אי עבד מהני ותירצו דע"כ לא קאמר דמהני אלא היכא דמיכוין לעבור יע"ש וק' לי דא"כ אמאי לא מוקי פלוגתייהו דאביי ורבא בהכי דלאביי דמהני אינו מחזיר כיון דמכוין לעבור לרבא לא מהני ולכך מחזיר ולעיקר הקושייא ל"ק דכיון דעיקר קרא לא אתא אלא לאשמועי' דלא קני ומחזיר מיד הפך דעלמא וכאמור אף אביי נמי מודה בזה דלא מהני ולעד"ן דזוהי דעת רבי' ז"ל שכתב ומחזירין בע"כ לומר דלא קני כלל ומחזיר מיד. אלא דבאמת אכתי ק"ל דאמאי כתב רבי' דאם אבד לוקה דמאי אירייא אבד דכיון דקי"ל כרבא דס"ל דאע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימר דרחמנא א"כ משעה דחבל חייב אף דמחזיר אח"ך. אשר על כן נ"ל דרבי' ז"ל ק"ל מאי דאמר אביי בסוף המקבל שדה וכו' זיל אהדר וכיון דס"ל דמהני אמאי אמר ליה זיל אהדר כקושיית התוס' שם ולכך ס"ל דהא דאמר אביי דמהני ולקי אלא כגון הך דשינוי קונה כדאוקי פלוגתייהו בפ"ח דתמורה דגזל צמר ועשאן בגדים דאין כאן תקנה בחזרה אבל היכא דאפשר בחזרה שייך לתקוני ללאו ולא לקי ולכך א"ל זיל אהדר כי היכי דלא לילקי ולכך גבי לאו דאוכל נפש ולאו דבגד אלמנה דאין בו ניתוק אמר הך לישנא דמחזירין לו בע"כ דלא לקי לא כן גבי השבת העבוט דבסמוך כיון דלאו ניתק הוא לא קאמר האי לישנא דמחזיר בע"כ אך לתירוץ התוס' שתירצו דלא אמר דמהני אלא בכוונתו לעבור והתם בשוגג איירי עיין לדבריהם בפ' הפועלים ובפ"ק דתמורה קשה א"כ אמאי לא מוקי פלוגתייהו דאביי ורבא בהני לאוי דאלמנה ואוכל נפש כיון דלא ניתוק הוא לאביי דמהני א"צ להחזיר ולרבא דלא מהני צריך להחזיר אמנם לפי האמו' ניחא כיון דאביי גופי' זיל אהדר א"כ ס"ל דצריך להחזיר כי היכי דלא לילקי

פרק ד' הלכה ג' ואע"פ שהמלוה וכו' עיין מ"ש הלח"מ ז"ל ומה שתירץ ותמצית דבריו הוא דוקא מלוה וערב דאית בו קום עשה בין קודם גבייה בין לאחר גבייה הוא דפטורין דהיינו קודם גבייה אית בהו קום עשה לקרועי שטרא ולאחר גבייה אית בהו קום עשה לאהדורי המעות אבל עדים ליתנהו בהכי ולכך מחייבי על לאו דלא תשימון ע"כ. ולעד"ן אחר המחי"ר דאין זה במשמע מדברי רבי' חדא דא"כ לא הו"ל למיסתם ולומר מפני שניתן לתשלומין דלא קאי אלא לאחר הגבייה דעדיין לקי הלאו דלא תשימון קודם הגבייה והו"ל לבאר ולומר דהך סברא דניתן לקרוע שטרא ועוד איך גילה לנו רבינו דהעדים מחייבי אלאו דלא תשימון מלקות ואדרבא מפ' י"ח מה' סנהדרין דמנה רבי' כל מחוייבי מלקות ולא מנה חיובי העדים דרבית מבואר דאינם בר מלקות. גם לא ראה מ"ש הכ"מ בפ' יו'ד מה' עדות גבי עידי רבית זז"ל שאע"פ שעוברין על לאו לא תשימון כיון דאינם בני מלקות וכו' הרי מבואר דאין בהם מלקות וא"כ הדרא קושייא לדוכתא דבין לר"א ור"ג ובין לרבנן כ"ע מודו דיש בהם מלקות ועוד. דע"כ לא אוקמוה בש"ס פלוגתא דר"א ורבנן בלאו דלא תשימון אלא דוקא לר"י דס"ל לכ"ע דאין מוציאין הרבית ואם כן מאי דאמר ר"א מפני שיש בהם קום עשה הוא לקרועי שטרא וא"כ יוצא מזה לדעת רבנן דפליגי עליה משום דס"ל רשימה מילתא היא אמנם לר"א דס"ל דיוצאה בדיינין תו לא צריכין לאוקומה דברי ר"א דאמר מפני שיש בהם