אברהם יגל על הרמב"ם שכז

בשדה פטור איכא למימר ספיתה כמליחה גמורה לאביי ואין סברא דפליגי אביי ורבא בהכי וא"כ סותר דברי עצמו ומה גם דספיתה היינו טיבול כמו שפירש"י ז"ל ונ"ל דלאו הראב"ד דהשגות הוא. אמנם מ"ש ולא עם הפת משום איסור טבל. לא ידעתי פי' אך ראיתי בש"מ לשם גבי ובפתן לא יאכלו כתב בשם הראב"ד ז"ל וז"ל וכי ספיתה יותר היא קובעת מאכילתן עם הפת וכו' ופי' דה"ק בפתן לא יאכלו אא"כ נטלו רשות מבע"ה וכו' אבל בנטלו רשות מעשרין וכו' הרי הדברים ברורים דס"ל להרב ז"ל דאכילה עם הפת היא קובעת למעשר והיינו דהשיג על רבינו שכתב דאוכל עם הפת וכו' אמנם לעד"ן דזה לא יתכן בפי' הברייתא דא"כ ליערבינהו וליתנינהו ובפתן ובמלח לא יאכלו אלא א"כ נטלו רשות ועוד איך יעלה על הדעת דאכילה קובעת למעשר והא בכל מקום אמרי' אוכל מהן עראי והא דאמרי' לא יספות במלח לאו משום דאכילתו במלח היא גורמת הקביעות דהא אמרינן בהדיא דספיתה קבעה אלא משום דאמרינן המולח זיתיו קבעה למעשר והיינו משום דגלי אדעתיה דזהו גרנו לכך גזרו אף בספיתה וזה הטעם לא שייך בפת וצ"ע

הלכות שאלה

פרק ז' הלכה א' אבל אם חסרו יותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד וכולי זוהי דעת ר"י בפ' המפקיד ואמרו שם רנב"י פליג עליה וס"ל דאף ביותר מכדי חסרונן נמי לא ימכור דחיישי' שמא יעשם תרומה על מקום אחר והרי"ף ז"ל פסק כר"י לגבי ר"ן ותמה עליו הרא"ש ז"ל כיון דר"ן בתראה הוא למה לא פסק כוותיה ע"ש ובאמת לדעת הרי"ף ז"ל כיון דלא פליג ר"ן אלא משום טעמא דשמא יעשם תרומה וכולי א"כ בזה"ז דליכא למיחש להכי מודה ר"ן לסברת ר"י דביתר מכדי חסרונן ימכור כיון דמודה הוא להך טעמא דר"ן דאדם רוצה וכן ראיתי להמע"מ בס' פלפלא חריפתא שכ"כ יע"ש. אך אמנם דזה לא יתכן אלא להרי"ף ז"ל דאין דרכו להביא בהלכותיו דין תרומות וכמו שלא כתב הך דזבנינן לכהנים כמ"ש ה"ה ז"ל אך להרמב"ם ז"ל דמיירי בזמן דאיכא תרומות אמאי כתב הך דינא דר"י דיותר מכדי חסרונן הרי זה מוכרן ושלא כדעת רנב"י. ולכאורה נ"ל דטעם הרמב"ם ז"ל הוא ממאי דגרסי' בפ"ק דפסחים גבי הך מעשה דיוחנן חקוקאה דהתיר לו רבי למוכרו בשעה חמישית וסבר ר"י דהך מעשה כרשב"ג ודחה אביי כיון דאמר ר"י דוקא בכדי חסרונו וכו' האי כמי יותר מכדי חסרונן הוא הרי דלרנב"י דס"ל דאף ביותר מכדי חסרונן אין לו למוכרן א"כ הוי הך מעשה דלא כהלכתא דלא אתי אלא ג וכיון דקי"ל דמעשה רב וקי"ל הלכה כרבנן דרשב"ג וגם אביי הך דר"י. לכך פסק רבינו כוותיה ומה גם דאף סתמא דש"ס דלא כרנב"י דהא קאמר דמוכרו לנכרים ולדעת ר"ן לא מזבנינן ליה אלא לכהנים דחיישי' שמא עשאן וכו' ואין לדחוק ולו' דאיירי בפירות מתוקנים. אך אמנם ראיתי בש"מ למציעא שכתב וז"ל ומיהו אע"ג דלית ליה הכא לר"ן הך מילתא דר"י בההוא עובדא דפ"ק דפסחים וכו' התם הוה מודה ר"ן דהתם לא שייך למיסר מטעמיה דהכא דזימנין וכו' ף וכוונתו בזה הוא לומר דמיירי בחמץ ממש דהוא פת דלא שייך למימר שמא עשאן וכו' אבל אין לפרש דכיון דהוא חמץ לא שייך לומר דשמא יעשם תרומה דכיון דהם חמץ ואין ראויין שוב לעשותם תרומה דזה לא יתכן דעדיין איכא למיחש דמקודם לכן עשאם תרומה ולא שייך למיזבן אלא לכהנים ואיך התיר רבי למוכרן בשוק אלא ודאי כדכתיבנא. וראיתי עוד לשם שכתב משם הגאונים דלא גרסי' בגמ' ולר"ן וכו' וכוונתם בזה דלפי המסקנא לא פליגי ר"י ור"ן בזה ואנה"נ דר"ן מיירי בכדי חסרונן וכו' ולפ"ז יתיישבו דברי רבינו על נכון. אמנם נראה דכד מעיינת בה שפיר ליתא כלל דאף לפי גירסא זו צ"ל דפליגי ר"ן ור"כ בזה דאל"כ מאי איכא ביינייהו וצ"ל דפליגי בהכי דלר"כ מתני' איירי אף בפירות מתוקנים ולכך לא יגע בהם דאדם רוצה וכו' ולר"ן לא איירי מתני' אלא בפירות שאינם מתוקנים ומטעם שמא עשאן וכולי אבל בפירות מתוקנים דליכא האי טעמא שפיר דיגע בהם ובהכי ניחא לי כוונת דברי התוס' שם שהקשו דילמא לא פליגי ביותר מכדי חסרונן ותירצו משם ר"ת דמשמע ליה מתני' בכל גוונא איירי אף בפירות שאינם מתוקנים וצ"ל משום דאדם רוצה וכו' משמע דבס"ד דקושייתם ס"ל דפליגי בפירות מתוקנים וכו' וא"כ לפ"ז אמאי פסק רבינו בסתם והול"ל דבפירות מתוקנים יכול למוכרם ומה גם מפשט דברי רבינו משמע דהא דקאמר לא יגע בהן הוא אף על פירות מתוקנים מדנקט הך טעמא דשמא עשאן גבי מכירה לכהנים ולא אעיקר הדין דלא יגע בהן

הלכה ב' המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו' ומוכרן וכו' לכאורה קשה דהא בגמרא אוקמוה דמיירי בכדי חסרונן וא"כ לדידן דקי"ל כרבנן דרשב"ג ה"ז לא יגע בהן וכמבואר בדין א' ומכח זה כתב הרי"ף ז"ל דהך פלוגתא דר"מ וחכמים לא קאי כלל בהך פירות וכו' דאף חכמים מודו לר"מ בזה כיון דלא עמדו אלא כדי חסרונן הידוע לכל ואף למפקיד ידוע שלכך היו עומדין אמנם לא פליגי אלא בקנקנים דזהו הפסד שאינו ראוי לידע ולכך הוי כמו יותר מכדי חסרונן ולכך חששו אף שהוא דבר מועט ור"מ ס"ל דוקא ביותר מכדי חסרונן דהוא הפסד מרובה ולכך רמייא חיובא עליה להשיב אבידת אחיו אך להפסד מועט בזה לא הזקיקוהו ליטפל בו כנ"ל בדעת הרי"ף ול"ק מה שהקשה עליו בעל המאור ז"ל דאיך אפשר לחכמים דיחושו להפסד ולהפסד הקנקנים ולא להפסד כדי חסרונן

הלכות מלוה ולוה

פרק ג' הלכה א' אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה וכו' עיין השגת הראב"ד ז"ל ועיין לה"ה ז"ל שהביא ראיה להראב"ד ז"ל מהא דאר"ש וכו' יעו"ש ולעד"ן בהקדים להקשות על רבינו דבש"ס במציעא דקי"ג גבי הא דאמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי הקשה לו מקרא דלא תחבול בגד ומלא יחבול רחיים וכו' ותירץ לו לעבור עליו בב' לאוין ע"ש וא"כ כיון דפסק כשמואל בסמוך גבי עבוט א"כ הול"ל הכא אם אבד ונשרף לוקה שתים וכן גבי א"נ אלא ודאי דרבינו קשיתיה הא דאמר ר"ש דוקא ענייה אין ממשכנין אותה ואתא קרא לומר דלא קני כלל ומחזירין מיד דמנ"ל הא דילמא דלעולם אפי' עשירה ואתא קרא לעבור עליו בב' לאוין לכך צ"ל כיון דדריש בעלמא טעמא דקרא דחיקא ליה מילתא לטפויי לאווי כל היכא דאיכא למדרש והשתא דאתית