אברהם יגל על הרמב"ם שכה

מהא דאמרי' בגמ' סומכוס אלא מאי רבנן הא אמרי' המע"ה האי מאי דוקא התם דלא תפיסי תרוייהו אבל הכא דתפיסי תרוייהו וכו' תינח מציאה מו"מ דלא תפיסי מאי איכא למימר. ואף לזה י"ל דכיון דמוכר קביל המעו' נסתלק ממקחו והוי כמופקד בידו מחמת התעצמותם כדין ואמטו להכי חשיב כאוחזין וכמ"ש התוספות ריש מציעא ועוד י"ל דהרי"ף גריס כגירסת התוס' ז"ל שכתבו אית דגרסי התם דחד מינייהו הוא וכו' ע"ש

אמנם דעת רבינו ס"ל כדעת הרי"ף בפי' להך דקידושין אך להך פי' שפי' בהך דמציעא לא ניחא ליה מכח הקושיות לכך מפרש כדעת ר"ת וכמו שפי' הרב המאור ז"ל וכמ"ש ה"ה זל ומעתה בין להרי"ף בין לרבינו ז"ל היכא דנקיט מחד ודאי לא מהימן דאזלי בתר זוזי וכקושיית הגמ' ולא איצטריך נאמנותו אלא היכא דנקיט מתרוייהו ולא איצטריך רבינו לבאר זה משום דק"ל בגמ' אמאי דחיק לאוקומי דנקיט מתרוייהו חד מדעתיה וכו' לימא דנקיט מחד ולא ידיע מהי מינייהו ולכך איצטריך לנאמנותו לומר מי הוא שנתן המעות ולזה י"ל משום דהו"ל למינקט בברייתא נאמן לומר מזה קבלתי ומזה לא קבלתי אלא ודאי דמיירי דנקיט מתרוייהו ולכך נקט לזה מכרתו ולזה לא מכרתי ר"ל דאף ששניהם נתנו המעות מ"מ לזה מכרתי דהוא מדעתי ולזה לא מכרתי דהוא בע"כ ומעתה מאי דנקט רבינו הך לישנא הוא כמבואר דמיירי דנקט מתרוייהו והאי דקאמר לפיכך אם נטל הדמים וכו' אף שהוא מיירי בההוא גוונא שנה בה משום דבר שנתחדש בה דהיינו לא ידע דע"כ מיירי בידע ובאמת אינו דוחק וק"ל. אבל נ"ל דודאי מאי דמשני בגמ' דנקיט מתרוייהו ומחד מדעתיה ומחד בע"כ הוא שיגרא דלישנא האמור במציעא נקט ואנה"נ דהו"מ לשנויי דשנים הביאו מעות לביתו שלא בפניו וכשבא לביתו הקנה לא' טוען לי הוא שהקנה ולכך קאמר דנאמן המוכר לומר למי הקנה וכהאי גוונא לא אתי שפיר לישנא דלא ידע אבל במציעא דמיירי שלא ידע המוכר נמי לכך נקט הך גוונא דא' מדעתיה וא' בע"כ לומר לא ידע מהי מדעתיה וכו' והשתא דברי רבינו מדוקדקין דגבי נאמן דרישא לא הוצרך לומר הך גוונא דא' מדעתיה וכו' אבל בסיפא דבעי למימר דלא ידע המוכר הוצרך לבאר הך גוונא דא' מדעתיה וא' בע"כ כל זה למדתי מפי' הכ"מ ז"ל. אבל מה שהקשה על ה"ה דמנין לו לדעת רבינו שיהא פוטרו משבועה וכו' לכאורה הוא תמוה דה"ה קא יהיב טעמא למילתיה מדנקט ולא ידע וכן השיג עליו הע"י ז"ל במס' קידושין. ובאמת דכוונת הרב בזה דמנ"ל דסובר רבינו דעד א' פוטרו משבועה דילמא לענין לחייב מי שכנגדו ש"ד ותו לא והכי מדוקדק בלשונו יע"ש וה"נ כוונת הראב"ד זל ולא ידעתי אמאי לא תפס על הראב"ד ז"ל בזה. אמנם לעד"ן דהאמת עם ה"ה בזה דבתחלה יש להקשות לדעת רש"י שכתב שם בריש מציעא דלא גרסי' ולא ידע אלא ולא ידיע משום דק"ל אף דידע אינו נאמן וקשה דאף דאינו נאמן לממון מ"מ נאמן לשבועה כדקתני בברייתא הרי הוא ככל אדם וא"כ מוכרח לומר דלא ידע דאי ידע מיחייב ע"פ ש"ד וצ"ל דזה לא ק' דאפשר לו' דהתנא נחית דצריך שבועה לב' אמנם כשיש עד א' ודאי ישבע דאורייתא והתנא לא מיירי בהכי ואמטו להכי הוצ"ל לר"ת לפר' דכוונת קושיית הגמ' היא לפוטרו משבועה דאי לחייב מי שכנגדו ותו לא לא ק"ל מידי דאנה"נ ישבע דאורייתא והתנא נחית לומר דין שבועה ולא מיירי כשיש עד בדבר. אך לפוטרו ק"ל דאיך התנא קפסיק ותני דין שבועה לב' והא אפשר כשיש שם עד לא יש עליו חיוב שבועה מפני עד מסייעו ולכך משני התנא מיירי דלא ידע המוכר ולכך רבינו דהביא הגירסא ולא ידע ומפרש כפי' ר"ת והמאור צ"ל דעד א' פוטרו משבועה כותייהו כמ"ש ה"ה ז"ל. ואין להקשות לזה מהא דכתב הרמב"ם פי"ו מה' טו"ן דין ה' ע"ש דמשמע מדבריו דאף דעד א' מסייעו אפי"ה חייב שבועה. דכבר כתב הב"ח סי' ע"ד דמשם אין ראיה כלל דאף בשני עדים נמי חיוב שבועה וכו' וה"ט משום דאין עדותם ברורה דאפשר דאכלה בגזל יעו"ש ומהתימא מהב"י ז"ל סי' ע"ה שכתב ומשם יתבאר שהרמב"ם ז"ל חלוק בזה וס"ל כדעת התרומות שהרי דברי הרמב"ם הם דברי הטור סי' קמ"ה ע"ש ולדידיה הו"ל להקשות על ה"ה ז"ל מהרמב"ם דס"ל דעד דמסייעו אינו פוטרו. ואין לו' דוקא בשבועת היסת חייב אבל בשבועת התורה או שבועת המשנה פטור דא"כ מנ"ל להב"י ז"ל סימן ע"ה דהתרומות והרמב"ם חולקים בדין זה דעד א' מסייעו פטור משבועת התורה כיון דלא קאמרי אלא שבועת היסת וצ"ע. גם מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' עדות יש להוכיח דס"ל כדעת הטור והרא"ש זל דעד א' מסייע פוטרו משבועה שכתב אמר אחד תנאי וכו' הרי כאן עד א' ואי ס"ל כהרמ"ה ז"ל דאינו פוטר א"כ הו"ל כשנים כמ"ש הטור בשמו בסימן מ"ו ופי' הטעם בב"י דס"ל דעד האחר אינו פוטרו וא"כ כיון דעד אומר אינו תנאי מחייב שבועה

הלכות זכייה

פרק א' הלכה י"א כל המפסיקן בפאה מפסיקין בנכסי הגר עיין מ"ש ה"ה ז"ל ופירושו נ"ל דכוונת הש"ס לומר אחר שחידש לנו ר"י דחצב מפסיק בנכנסי הגר א"כ כל מקום שמצינו שיש רשות מהני לנכסי הגר לכ"ע מכח ק"ו ואף למאן דפליג במקומו משום דליכא ק"ו גביה ואע"ג דאמוראי ס"ל דחצב לפאה ולטומאה ולשבת כיון דרב אסי אמר לא לפאה ולטומאה פסקינן כוותיה גם לשבת פסקינן כרבא דדוקא רה"י ומה שהביא גבי טומאה סברת ר"ה הוא לידע הרשות גבי טומאה וסמך למה שפסק כחכמים ועתה יתורצו קושיות הלח"מ ז"ל. גם מ"ש הך דפסק גבר טומאה אליבא דרבנן הוא תמוה אמאי הש"ס הביא פלוגתא דר"א ורבנן ולא אליבא דרבנן כיון שהם שתי בקעות אלא ודאי משום דרצה להביא דומייא לנכסי הגה שהם בקעה אחת ושדות הרבה כיון דלא עבר הבקעות כי אם ע"י גדר. ועוד נ"ל דהכא מיירי בימות החמה דאף רבנן מודו דהוי רשות הרבים ולכך כיון דהך שדה מחזקת לטומאה הוי רשות לעצמה וה"נ גבי גר כיון דהי' מחזקת לטומאה הוי רשות לעצמה ובעי קנייה לעצמה. אך הא קשייא לי דרבא דאמר אף לשבת מחצב מפסיק אמאי לא אמר כיסלא דהו"לל מחצב וכ"ש פיסלא וכדכתב רשב"ם דלא גרע מחצב והא דאמר ואזדא לטעמיה שיגרא דלישנא דמס' שבת נקט דהתם לא הוזכר הך דחצב ולכך הוצרך לומר הך ואזדא לטעמיה אבל הכא לרבא גופיה קשה ומכח קושייא זו אפשר דפי' הגמרא אבל לענין פאה וטומאה לא רצ"ל הרשויות שיש לענין פאה וטומאה אין מפסיקין בנכסי הגר ואתו שאר אמוראי לומר אף רשויות דפאה וטומאה ושבת מפסיקין לנכסי הגר אבל חצב לכ"ע אינו מפסיק אלא לגר ורבינו