אברהם יגל על הרמב"ם שכד

המקח ע"י אלא דלענין רבית כיון דלא התנה אותו המוכר שע"מ כן הוא מוכר לו אלא מדעתו ורצונו הוא נתחסר עמו בכך לא אמרי' דהמכר הראשון הוא בטל והוי מעות גביה בהלואה אלא אמרי' כאילו חוזר ומוכרה לו אלא ודאי כל שהתנה לו הלוקח לא הוי תנאי וי"ל דלפי מ"ש התוס' שם דהיינו דוקא בדבר שנתרצו שניהם ועמדו ע"ס להקנות שלא באחריות וכו' אבל אם בתחלת הדברים פתח המוכר קני לך שדה וכו' לא הוי פטומי מילי ופריך הש"ס שפיר דאי התנה הלוקח בסוף המקח הוי פטומי מילי ל"ל לרבא לאוקמה דא"ל מדעתו לוקמה בסוף המקח ולכך אם התנה המוכר תנאו קיים ולכך אסור אבל אם התנה הלוקח הוי פטומי מילי כיון שאין עליו להתנות ומשני דאה"נ היינו דאמר רבא כמאן דאמר ליה מדעתו כיון שהתנה בסוף המקח אבל אם בתחלת הדברים אין חילוק בין אם התנה המוכר או הלוקח והיינו דינו של רבינו אלא דקשייא לי דאמאי לא הביא רבינו הך דינא דגמרא דהיכא דהתנה המוכר בסוף המקח לטובתו של לוקח דלא הוי תנאי ולא הוי אלא פטומי מילי וראיתי להטור ז"ל שתפס על רבי' ז"ל בזה שלא חילק בין אם התנה המוכר לטובת הלוקח וכו' ע"ש. ואף דכבר כתבתי דרבי' איירי בתחלת הדברים מ"מ כוונתו להשיג שלא הביא חלוקא הנז' בגמ' והב"י ז"ל כתב דרבי' מפרש כהראב"ד דליכא חילוק בין אם התנה המוכר או הלוקח אלא החילוק בין קודם המכר לאחר המכר ע"ש ודברי הראב"ד הללו הובאו בש"מ שם ע"ש. אלא שקשה על מ"ש הב"י ז"ל ביו"ד סי' קע"ב גבי משכונא באתרא רלא מסלקי ואמר המלוה מסתליקנא צריך קנין וכתב הרב"י ז"ל וז"ל ובאמת שלדע' הרמב"ם ורש"י קשה דא"כ דבשעת קניין דשכירות התנו כן אמאי צריך למיקנא מיניה ואפשר דטעמא משום דכיון דלוה איבעי לאתנויי ואתני מלוה פטומי מילי בעלמא הוא אי ליכא קנין ע"ש. והא הכא פסק בהדייא רבי' ז"ל דאף דהתנה הלוקח הוי תנאי והיינו כמ"ש הראב"ד ז"ל דליכא חילוק אלא בין קודם המכר לאחר המכר וצריך עיון

הלכה ב' בד"א וכו' עיין לה"ה ז"ל שהקש' לרבינו ז"ל מהך דהלוהו על שדהו דמשמע דלוקח אוכל פירות ואפ"ה בעי' מעכשיו ודחה ראיה דמאן לימא לן דהכי הוא וכו' ע"ש ולא ראה שכתב כן רבי' ז"ל בפ"ו מה' מו"ל דין ד' וז"ל המלוה וכו' לא קנה מפני שהיא אסמכתא לפיכך מנכה כל הפירות שאכל וכו' ע"ש הרי מבואר דבמוחזק ביד המלוה איירי וכתב הלח"מ ז"ל דאיך אפשר הלוקח אוכל פירות ואפשר דינכה לו מחובו יע"ש משמע דאף לכתחלה מותר לאכול פירות על מנת שינכה לו לחובו והכי משמע מלשון ה"ה ז"ל דאף לכתחל' לוקח אוכל פירות. וק' דאמרי' פ' א"נ דהיכא דאמר ליה מעכשיו משלשין את הפירות וה"ט משום דקי"ל כרבא דס"ל דרבית ע"מ להחזיר אסור וכן פירש"י גבי הלוהו על שדהו דהפירות משלשין אותם ע"ש

פרק י"ב הלכה א' ואע"פ שהוא עובר בל"ת אינו לוקה מפני שניתן להשבון ועיין לה"ה ז"ל שכתב דזה נלמד מההיא דמכות דאמרו כיון דאיתא בתשלומין וכו' ולכאורה אין ראיה מהתם דדוקא התם התורה ניתקה אותו בפי' ולכך כיון דעדיין מחוייב בתשלומין הוי בכלל ניתוק אבל הכא דאין כאן ניתוק אף שהוא מחוייב בתשלומין חייב וראיה לזה מהא דאמרי' דתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי ובעו לאוקומה ברבית קצוצה דלאביי ס"ל כר"א דיוצאה ורבא ס"ל כר"י דאינה יוצאה ופירש"י ז"ל והתם ליכא קרא לא הכי ולא הכי וכו' והשתא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דכל לאו שניתן לתשלום אין לוקין א"כ איך אפשר לאוקומי פלוגתייהו לאביי ס"ל דאינה יוצאה והא קאמר בהדיא דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי והשיבו רבא דאף דמהני מ"מ לקי משום דאין כאן ניתק לס"ד. אשר ע"כ נ"ל דמהתם הוא דיצא לרבינו דין זה דקי"ל כאביי דכיון דלא מהני לא לקי וכמ"ש בהדיא בפ"י מה' ט"צ דין א' גבי התולש סימן וכו' דאינו לוקה עד שיועילו מעשיו וכ"כ הלח"מ ז"ל בפ"ו מה' בכורות דין ה' דרבינו ז"ל פסק כאביי ע"ש וכיון דלדידן דקי"ל כר"א דיוצאה בדיינין לא לקי כיון דקי"ל כאביי וא"כ ה"ה גבי אונאה ודו"ק

פרק כ' הלכה ד' נאמן וכו' כתב הרב המגיד ז"ל ומתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פירוש שאף המוכר איני יודע אי נמי אם ידע המוכר וכו' ר"ל דלפי פירש"י הנז' דאסיפא קאי גרסי' ולא ידיע אבל מדברי המחבר שכתב ולא ידע נראה שהוא גורס כן בגמ' ולדעת רש"י ז"ל זה לא יתכן ולכך כתב שהוא מפרש ולא ידע ר"ל דמסתמא לא ידע דמיתב בלא דעתו ולהכי כתב שאף המוכר אינו יודע מכח המציאות. ובאמת דזה לא ניתן ליכתב לע"ד דאי רבינו מפרש דקאי אסיפא א"כ כ"ז שמקחו בידו נאמן אף דנקיט מתרתי והיינו כמו שפירש"י ז"ל דקאי במי שפרע ולכך דייק וא"כ מאי האי דכתב ולא ידע וכו' דפי' מכח המציאת אף כשמקחו בידו אינו נאמן סוף דבר דברי ה"ה כפשוטן לא יכולתי להולמם. והעיקר נ"ל דרבינו לא גריס כלל בקידושין הך דלא ידע כפירש"י ז"ל אלא דהאיך גירסא דכתב ולא ידע הוא נתבאר מריש מציעא וכמו שכתב הרב משם המאור ז"ל וכן נראה ג"כ מלשון הרי"ף ז"ל בריש מציעא דאחר שהביא ברייתא דקידושין ומאי דאיתמר עלה בגמ' כתב ק"ל הא דגרסי' הכא ולא ידע וכו' והיינו משום דהתם בקידושין ק"ל לגמ' אעיקר דינא דברייתא דקתני נאמן ואינו נאמן למאי נפק"ל בנאמנותו כלל ליחזי ממאן נקט זוזי וכה"ג פריך בסמוך שם על הך בבא דהדיין נאמן וכו' ע"ש ולכך משני שפיר איצטריך הברייתא לנאמנותו משום דנקיט מתרוייהו א"כ אין ראיה כלל מזוזי אלא מפיו של מוכר מי הוא בע"כ מי הוא מדעתיה ולכך אם מקחו בידו נאמן דמסתמא דייק אבל אין מקחו כידו וכו' אבל בריש מציעא ק"ל נשאל למוכר משום דקאי אצריכות' דר"פ דקאמר דמקח וממכר מורה היתרא אמר חברי דמי קיהיב אנא נמי דמי יהיבנא דמשמע ליה דתרוייהו נתנו המעות למוכר ודלא כפירש"י שכתב דמי רוצה ליתן ולכן הקשה שפיר וליחזי זוזי ממאן נקט והיכי שייך קביל מדעתו משניהם אם לא מא' בע"כ וא"כ נשאל מי הוא מדעתיה או שייך לומר דלא נתן אלא אחד וא"כ נפל צד הצריכותא. ולכך תירץ לו לעולם דאיירי דנקיט מתרוייהו ומיירי שלא ידע והיינו דלא קאמר הב"ע בדנקיט מתרוייהו דלאו אוקמתא מחדש דהמקשה נמי ס"ד ומעתה ל"ק מת שהקשה הרא"ש ז"ל דמאי דוחקיה לגמרא לאפוקי מתני'. ממשמעותה וכו' דניחא ליה לתרץ אף לדעת המקשה דס"ל דמתני' מיירי בהמקח בידו ומה שהקשה וא"ת א"כ אמאי לא הקשה הרי"ף ז"ל כ"א על המתרץ מדיוקא דלא ידע ולא בפשיטות על המקשה י"ל דלא נתגלה לנו דעת המקשה דקאי אמוכר אלא מהא דשני ליה ולא ידע דאי לא"ה הו"א כפי ר"י ז"ל דקאי אעדים וכו' אבל קשה