אברהם יגל על הרמב"ם שכא

וכו' שכתבו דר"י דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורין מוקי לה לאידך דרבי וכו' ולכאורה מאי קושייא דאפשר מאי דקאמר דחייבי מיתות שוגגין פטורין הוא משום דס"ל כחזקיה בחלק הראשון דבין שוגג למזיד אבל בחלוקה בין מתכוין ללא מתכוין ס"ל כר' והיינו משום סתם מתני' כותיה וכ"ש לפמ"ש התוס' בפ' הנשרפין דר' ס"ל כחזקיה בחלק הא' א"כ ס"ל כר' לגמרי אמנם לפי מ"ש אתי שפיר דמסתמא ר"י ס"ל כחזקיה דהוא רביה

עוד כתב הכ"מ ז"ל לכן נ"ל שפסק כרבנן וכו' ועיין ללח"מ בפ"א מה' חובל שתמה עליו וע"ש שהקשה עליו מפ' שור שנגח ולא מהש"ס דכתובות גופיה וגם בפ' הנשרפין איתא כן בהדייא. גם מה שהבין הרלח"מ בדעת מר"ן דלא פליגי רבנן ור"ש בדינא אינו מובן דהא במתני' איתא בהדיא נתכוון להכות את הגדול והלכה על הקטן חייב והיינו דס"ל דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב וגם מרישא דמתני' דלא נקט אלא נתכוון לבהמה והרג את האדם וכדדייק בגמ'. אשר ע"כ נ"ל דכוונת הכ"מ ז"ל במה שפסק כרבנן הוא לענין כסבור ראובן ונמצא שמעון או דאמר לחד מינייהו אני מתכוין והיינו פלוגתייהו דר"ש ורבנן הוא משום התראה דלר"ש נתכוון לזה והרג את זה הרי לא קבל התראה על השני ולכך פטור אבל לרבנן כיון דמיהא קביל התראה על בן ברית והרי השני בן ברית כאלו הותרה נמי עליו אבל בזורק אבן לג' כ"ע מודו דלא שייך התראה דאינו רוצה להרוג הכל כדי שיתרו בו לא תהרוג העדה ויתרו בו לא תהרוג בן ברית אי מזה ואיזה הוא ולכך כיון דלא חלה התראה כלל אף רבנן יודו בזה דלא דמי דנתכוון לזה והרג את זה דקבל התראה מיהא אבל בהך דסבר ראובן ונמצא שמעון כ"ע מודו דהוי התראה דכיון דקבל התראה על ההוא גוף גם אי אמר לחד מינייהו מיכוין הרי בירר דעתו בשעת התראה על איזה מהן שימות הוא מיכוין ועליו קבל התראה ולזה איצטריך ר"ש קרא וארב לו לפטור אף בזה ולכך רבינו ז"ל דפסק כר"ש בנתכוון לזה והרג לזה פטור לאו משום דס"ל קרא דוארב לו כו' כר"ש דא"כ הו"ל לפטור אף בכסבור ראובן ונמצא שמעון אלא משום דזה לא הוי התרא' ויחוייב מזה בהך המצאה דכסבור דהוי התראה חייב כרבנן דהא לא פסקינן כר"ש לא משום חזקיה אבל בהך המצאה דלית הכרע מחזקיה הדרינן לכללין לפסוק כרבים וזהו שכתב מר"ן ז"ל בסוף דבריו אע"ג דנקט רבינו ז"ל לישנא דר"ש ר"ל וא"כ הוי מטעם וארב לו לפטור אף בכסבור וכו' אין בכך כלום מטעם אחר ולדידן מטעם התראה ולכך מפליג בין מתכוין לזה וכו' בין כסבור וכו' והיינו דלא כתב רבינו אלא לתוך עדה מישראל משום דזה לא הוי התראה לכ"ע והיינו דלא כרש"י ז"ל בספ"ק דכתובות שרצה לדמויי הך דזורק אבן לגוי להך דנתכוון לזה והרג לזה דרב המרחק ביניהם כמ"ש אבל ודאי הא דלא קאמר בכולה ישראל משום דא"כ לא איצטריך קרא כיון דלא הוי התראה אלא דקרא מיירי באומר לאותו שעומד שם אני מתכוין וכמ"ש התוס' ז"ל לדעת ר"ש בפ' הנשרפין כנ"ל לדחוק לדעת הכ"מ ז"ל והיינו דלא הביא ראיה מרש"י ז"ל בפ' הנשרפין בד"ה הא נתכוון דכתב בהדיא דהתראת ודאי היא אלא ודאי משמע כדכתיבנא אבל יש לדקדק מ"ש רש"י ז"ל בד"ה ל"צ ורבנן אית להו נתכוון לזה והרג לזה חייב ואפשר משום דבסוף פ"ק דכתובות מבואר יותר. אמנם באמת הא קשייא דמנ"ל לרבינו ז"ל האי סברא בר"ש לימא דכ"ע אית להו דהוי התראה כיון דקיבל מיהא של בן ברית ורבנן מחייבי אף על נתכוון לזה ור"ש ס"ל דפטור אף על הך המצאה דכסבור מקרא ומנ"ל לרבינו להכריע סברא שלישית מלבו הלכך נ"ל דפסק כחזקיה ורבינו ז"ל ס"ל דחזקיה דפטר הוא משום דלא הוי התראה ולכך בהך גוונא דכסבור דהוי התראה מיחייב מיתה והוכרח רבינו לומר זה משום דלחזקיה מנ"ל הא דאמרי' בכל דוכתא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי כיון דהך קרא דוארב לו מוקמי ליה לנתכוון לזה והרג לזה דפטר ובשלמא לר"ש אפשר לו' דלית ליה אבל לחזקיה דהלכתא כוותיה איך אפשר דלית ליה הך סברא ואף לר"ש נמי אפשר לומר ס"ל כר' דדריש ונתת נפש ממון ואייתר ליה וארב לו לקבוע כמ"ש התוס' שם יע"ש

וראיתי להר"ן ז"ל בפ' הנשרפין דרצה לו' דאף למאן דדריש וארב לו לנתכוון ס"ל דקבוע כמחצה על מחצה דמי מדרבנן וזהו שאמרו בספ"ק דכתובות ומדאורייתא מנ"ל משמע דעד עכשיו לא ידעינן שהוא מדאורייתא וכו' ע"ש וא"כ אפשר לומר דאף דפסקינן כחזקיה שפיר אית לן הך סברא דקבוע מדרבנן. אך לע"ד אחר המחילה אינו נראה כלל דא"כ היכי אמרינן להקל כיון שהוא מדרבנן לגבי איסור מדאורייתא ואדרבה היינו דקמתמה הגמ' מדאורייתא מנ"ל כיון דאמרת אף להקל משמע מדאורייתא כו' ומכח קושייא זו הוכרח רבינו ז"ל לפרש דחזקיה ס"ל דפטור לאו מקרא דוארב לו אלא משום דס"ל דלא הוי התראה וא"כ אייתר ליה וארב לו לקבוע וא"כ ודאי בהך המצאה דלחד מינייהו או כסבור ע"כ חזקיה ס"ל כרבנן דמחייבי כיון דהוי התראה וליכא קרא לפוטרו וקרוב בעיני לומר דט"ס נפל בדברי מרן וצ"ל כחזקיה במקום רבנן. ובהכי ניחא לי מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' נ"מ דין ט' דמשמע מדבריו דנתכוון להרוג לזה והרג לזה חייב כמ"ש ה"ה ז"ל שם ולכאורה הוא תמוה וראיתי להלח"מ ז"ל בפ"א מה' חובל שתירץ לזה דרבינו מפרש דלאו הא בהא תלייא ולא מקיש האי תנא הך היקשא וכו' ע"ש שדבריו בלתי מובנים כיון דהיקש הוא מוסכם וכמו שפסק רבינו זל שם אמאי לא אמרי' נמי להאי. אבל לפי האמור ניחא דכיון דפסק כחזקיה דטעמא דפטור הוא משום דלא הוי התראה א"כ לא שייך היקש בזה כיון דהך טעמא לא שייך כשור דלא עבדי היקישא אלא היכא דטעמא דאדם שייך נמי בשור אבל לר"ש דפטר מקרא הוי חד טעמא לתרוייהו. ושו"ר שכ"כ התוס' בפ' הנשרפין דע"ח ד"ה שור יעו"ש. אבל יש לדקדק דלא כתבו התוס' ז"ל כן אלא אליבא דרבא דמחייב בשור טריפה אבל לרב אשי דפטר מכח היקש משמע דס"ל דלא הוי חד טעמא ואמרי' היקישא ורבינו ז"ל ס"ל כרב אשי בפ"י מה' נזקי ממון. ויש לדחות דזהו סברת רבא אבל לרב אשי ס"ל אפי' דמי טריפה אינו משלם כיון דשור בר קטלא הוא ולכך לא הוי בר הזמה אף דהפסידו בהנאתו דהא אם מת מאיליו מותר למוכרו לא כן אם נסקל. אך קשה לי דהא אמרי' בפ' הנשרפין דע"ח ע"ב רבנן סברי כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו ופסקו הרמב"ם ז"ל פי"א ה' נ"מ יעו"ש והכא דהך טעמא דאדם לא שייך בשור ומעתה תגדל התימא לרבא דלא ס"ל. ואין לומר דרבא דלא מוקי פלוגתייהו הכי כמו שיראה הרואה שם לאס"ל הכי דזה אינו דאמרי' בפ"ק דמ"ה דזהו פלוגתייהו בין רבנן ובין ר' יעקב דאמרו שם דרבנן מקשו למיתת הבעלים ור"י דלא מקיש משום דלאו חד טעמא הוא יע"ש ודוחק לומר דרבא כר"י ורב אשי כרבנן וצ"ע. ולעד"ן