אברהם יגל על הרמב"ם שכ

ואין לו' דמיירי באינו יכול להצילו דקרא סתמא כתיב אלא ודאי אינו נהרג וקרא במיתת ב"ד קאמר ולכך אמר אין לו דמים ולדעת הטור י"ל דקרא מיירי באינו יכול כמו דמוקמינן הך קרא דענוש יענש ביכול. אבל קשה איך פסק כריב"ש לגבי רבנן דפליגי כמ"ש רש"י ז"ל בפ' ד' מיתות דנ"ז גם בפ' בן סורר משמע בהדייא דרבנן פליגי דקאמר אביי אמר וכו' וריב"ש היא וכן הקשה הלח"מ בפ"ט מה' מלכים ע"ש ולעד"ן דפליגי רש"י והרמב"ם ז"ל במאי דאמרי' בפ' הנשרפין דף מ"ט דחזקיה מפקא מדרבי ומרבנן וכתבו התוס' שם דלחזקיה מפרש קרא דאם אסון בנתכוון לאשה ואם לא יהיה אסון איירי דליכא מיתה כלל וכו' הנה מפשט דבריהם משמע דליכא כוונת מיתה כלל ולהכי אין להכריח סברת ריב"ש וזוהי דעת רש"י ז"ל אבל הרמב"ם מפרש דקרא דלא יהיה אסון איירי בנתכוון למיתת אשה ולא הרגה אלא הפיל הולד והאיך ודאי מיחייב לחזקיה ממון כיון דליכא מיתה כלל אבל מיהא מיקרי ניתן להצילו כיון דנתכוון למיתה ולהכי מוכרח לו' דמיירי ביכול להציל בא' מאיבריו כריב"ש וכיון דהלכתא כוותיה שפיר פסק הך דריב"ש ולזה מוכרח לומ' דמאי דקאמר ריב"ש היא הוא משום דקאמר לה בהדייא ולאו משום דפליגי עליה

וראיתי להרב באר יעקב בחי' לח"מ סי' תכ"ה שכתב דפלוגתא דרש"י והרמב"ם ז"ל הוא במאי דאמרי' מיתה לזה ותשלומין לזה חייב וא"כ אין להכריח סברת ריב"ש דהא אמרו בגמ' דס"ל דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור ומוכרח לומר דהך אמורא ס"ל דפליגי רבנן עליה וכו' ועיין עוד בתירוצו הב' ומשמע מדבריו דאביי נמי ס"ל כרבא דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב ולכך הוכרח רש"י לומר בדברי אביי דקאמר ריב"ש היא לאפוקי מרבנן דלא ס"ל וכ"כ בהדיא בתי' השני דלכך הוכרח אביי לומר דרבנן פליגי עליה דריב"ש משום דרבנן ס"ל בנתכוון לזה והרג את זה חייב כדמוכח בפ' הנשרפין ולכך אין להכריח סברת ריב"ש משום דכיון דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב יעוש"ב. ונוראות נפלאתי איך יצא זה מפי קדוש דהא ר"א דאסיק בפ' אלו נערות דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור הוא לאביי אבל לרבא חייב וזהו הנפקותא דקאמר שם לאביי פטור לרבא חייב כמבואר שם בסוגייא והיינו נמי דקאמר בסוגייא דפ' בן סורר ומורה לדעת אביי כשהקשה דילמא משום דמיתה לזה ותשלומין לזה קאמר דל"ש וכו' ואפשר לו' לזה משום דס"ל כריב"מ שכתבו התוס' לגבי רודף כ"ע מודו דפטור. אבל קשה דא"כ מאי מוכיח רש"י ז"ל דלרבא דאית ליה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב מוכרח לומר דרבנן פליגי אריב"ש וכו' דהא כיון דגבי רודף מודה דפטור א"כ מוכרח קרא דמחייב מיירי ביכול להצילו כריב"ש. אך לפמ"ש יבא על נכון דפליגי בדחזקיה כאמור ובאמת שהסברא מוכרחת כדברי רש"י ז"ל דמנ"ל להוכיח כסברת ריב"ש כיון דשייך לאוקומיה לקרא בלא נתכוון למיתה כלל ולא ניתן להצילו מנ"ל האי דינא ולדעת הרמב"ם י"ל דכיון דמצינו דכל התנאים. ס"ל כריב"ש מצינו למימר דגם חזקיה יודה בזה דכיון דרישא דקרא מיירי בנתכוון דקאמר ונתת נפש וכו' גם סיפיה מיירי בהכי אבל קשה מאי מקשה הש"ס דילמא משום דמיתה לזה ותשלומין לזה לימא דס"ל כחזקיה דמיירי בנתכוון לאשה והוי מיתה ותשלומין לאשה כמ"ש הרב הנז' משם התוס' וי"ל דזה בכלל קושיות הגמ' דמנ"ל דקרא כחזקיה דילמא כרבנן ומשום מיתה לזה ותשלומין לזה. א"נ אף אם נאמר כחזקיה דמנ"ל דקרא מיירי בנתכוון לאשה דילמא בנתכוון לחבירו והפיל ולדות האשה וכה"ג כתבו התוס' בפ' אלו נערות דרישא דקרא איירי בנתכוון לחבירו ומזה סתירה לדברי הרב הנז' ודו"ק. והחה"ש ה"ר משה בר מאיר הי"ו הקשה אלי מהא דאמרי' בפ' הנשרפין גבי חובשין למיתה דלמדוה מקרא דונקה המכה מלמד שחובשין. אותו אימת קטלינן ליה ואי לאו שבתו יתן וכו' והכא כיון דנתכוון למיתה הו"ל רודף וניתן להצילו בנפשו והיכי מיחייב ממון ואפי' למ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה חייב הכא מודה דהא מיתה ותשלומין לא' הוא. ותמיה לי אמאי לא הביא זה בעל הגמ' שוב ראיתי להש"ס בפ' אלו נערות שהביא ראיה זו ולענין אחר ודחו דילמא לאו במזיד מישתעי קרא אלא בשוגג ומאי ונקה המכה מגלות ובהכי אתנח לן שלא הביא עוד ראיה זו למקום אחר

פרק ג' הלכה ט' או שבנה עליו מקום עד שמנע וכו' עיין מ"ש מר"ן ז"ל דהך דבעינן דאדליק שרגא היינו משום שהיה פתח לביתא דשישא ור"ל אף שהוא סגור דהא אין הבל הנר יכול להוציא מ"מ יכול ליכנס הרוח בדוחק ובהכי אפשר ליישב למה שהקשה מר"ן ז"ל בסמוך מאי שנא מכפאו עליו כלי משום דכיון דאין כאן בנין אפשר דיכנס הרוח מתחת שולי הכלי ובעיקר הקושייא נלע"ד דלא קשייא דיש לחלק בין מקום לבית דאף דבנה עליו פתח הבית מ"מ האויר שבבית לא מנע ממנו ומיסתייה לחיות בו אבל הכא מיירי דבנה עליו מקום כמדתו דאין כאן אויר כלל ומההיא שעתא ניכר ההיזק והוי דומה לחנק אותו כמ"ש רבינו ז"ל וברור

הלכה י"א וכן הדוחק וכו' וצ"ע דאמאי לא הביא רבי' ז"ל הך דסממנים דקאמר רבא ואין לומר דמשמע מהך דתריס בידו דהא רבא קאמר לה ועוד בעיא בגמ' עלה ואמאי השמיט כל זה וצ"ע

פרק ד' הלכה א' המתכוין להרוג את זה פטור וכו' כתב הראב"ד זה כר"ש וכו' ר"ל דאף דמוקי בגמ' ר"ש כרבי דמחייב היינו קודם דמייתי הא דחזקיה אבל כי מייתי דחזקיה שפיר אית לן למימר ר"ש כחזקיה ומפטר לגמרי ולכך משיג הראב"ד ז"ל כיון דחזקיה כר"ש ואין הלכה אלא כרבנן דמחייבי וה"נ מוכח לשון הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' חובל שכתב ואיהו גופיה פסק כחזקיה דלא חילקת בין מתכוין וכו' והינו דקאי על מ"ש הרמב"ם ז"ל בכאן ועיין לה"ה ז"ל שם דהבין השגת הראב"ד ז"ל על החלק הראשון דבין שוגג למזיד וכו' ולעד"ן כמ"ש דא"כ אמאי הביא הך חילוק דאין מתכוין וכו' ע"ש. ועל מה שפסק בכאן כחזקיה נגד רבנן תירץ הכ"מ ז"ל משום דרבא ס"ל כוותיה ועוד פ' אלו נערות נקיט לה לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ז"ל. ואחר המחילה אין ראיה ממ"ש התוס' דאי למ"ש דמיתנייא בי ר' חייא וכו' הוא לאפוקי מהך ברייתא דר' תנא דאימור דמשבשתא היא והיינו דמשמע מינה דאף בשוגג חייב ולית ליה הך היקשא כלל אף לענין שוגג למזיד אבל לרבנן ור' דפ' הנשרפין מודו בהך חילוק דבין שוגג למזיד ולכך מק' שפיר בפ' אלו נערות ומי איכא למ"ד משום דקיימי בהך חילוקא וכו' אבל להך חילוק דאין מתכוין אנה"נ דפליגי רבנן עליה דחזקיה והלכתא כרבנן כזה החלק. ולעד"ן דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דמקשה הש"ס בפ' אלו נערות ומי איכא מידי וכו' משום דאף דאיכא רבנן דפליגי על חזקיה מ"מ ודאי ר"י ס"ל כחזקיה כיון דהוא רבו ולעד"ן דזוהי כוונת התוס' דפ"ק דחגיגה די"א ד"ה לא נצרכת