אברהם יגל על הרמב"ם שיח

וכו' משום דהתם מיירי בידעי הבעלי' הבעלי' שנגנב ואח"ך חישב וכמאמר אביי שם דהתם לאחר יאוש אבל לא ק' ליה בפ' א"מ כ"א מהך בריית' דתני שנטל מזה ונתן לזה דמשמע דלא ידע כלל וכ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו בשימ"ק שם הן אמת הרמב"ן ז"ל גופיה ס"ל דלאביי ס"ל אף דנתייאש אח"ך אינו כלום ועיין מ"ש בפ"ה מה' גניבה ע"ש. ובזה ניחא מ"ש רבינו ז"ל בדין שאח"ז ואפי' החזיר לו דינר אחר שנתייאש מתנה היא זו וכו' ולכאורה הוא תמוה כיון דאיפסיקא הלכתא כאביי דאף דנתייאש אח"כ מה שייך לומר מתנה היא וכו' כיון דקאי ברשותא דמאריה לא שייך לומר מתנה כו' ורבא דאמר הכי בפ' א"מ הוא לטעמיה דס"ל דמיקרי יאוש ושפיר קני ליה ולכך שייך שפיר לשון מתנה אמנם לפי האמור ניחא דאף לאביי נמי אם נתייאש אח"ך קני ולכך הוי מתנה וס"ל לרבינו ז"ל דכיון דהביא הגמ' הך מילתא דרבא גבי מילתא פסיקתא משמע דאתייא כהלכתא דאי לא לא הו"ל להגמ' להביא מילתא דרבא אחר דאיתותב בסתם דהול"ל ואזדא רבא לטעמיה וכו' אלא ודאי דאף לאביי נמי אם נתייאש אח"ך זכה המוצאו מכאן ולהבא. אלא דאכתי ק' לי כיון דקי"ל דיאוש כדי לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה ודאי לא קני ליה ביאוש ונ"ל דזהו מ"ש הה"מ זל נוסחא כתבוה בהלכות ובפיר"ח ז"ל והשיגו עליה ע"ש

ולדעת רבינו ז"ל אפשר ליישב דוקא הכא גבי אבידה דמחוייב הוא לנוטלה ולהחזירה לבעליה וא"כ הכא דנטלה על מנת לגוזלה האיסור אינו נעשה בנטילה דמחוייב הוא לנוטלה אלא האיסור נעשה כשמעכבה אצלו ולא החזירה ולכך לא מיקרי באיסורא אתא לידיה אבל גבי גזילה וגניבה דאיסור נגמר משעת נטילה מיקרי שפיר באיסורא אתא לידיה ולא דמי לדבר שיש בו סימן דמיקרי באיסורא אתא לידיה דהתם לאו בר יאוש הוא דהמוצאה הוא דאייתי ליה ליאוש כיון דנטלה ולא אכריז והוא דמי ממש לגנב דקי"ל דסתם גנבה יאוש בעלים מ"מ הוא דאייתי ליה ליאוש לא כן הכא דמשעת נפילה בא היאוש ממילא ולכך לא מיקרי באיסורא בא לידו אלא עד דידע. אך הדבר הקשה הוא דאמר רבא בפ' מרובה יאוש דקני לא ידעינן אי דאורייתא או דרבנן וקאמר מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידי קני ליה וכו' הרי מבואר דבמציאה דקני ביאוש הוא דוקא דאייאוש מרה מינה מקודם המציאה אבל אי לא"ה לא קני אפי' גבי אבידה והיינו משום דס"ל כאביי וכמ"ש התוס' שם. וי"ל דרבינו ז"ל קשיתיה א"כ הך דרב' לא אתי אלא כאביי אמאי לא אייתי סייעת' מינה הגמ' לדברי אביי לכך נראה לרבינו ז"ל דהתם מיירי בדבר שיש בו סימן ולכך בעינן דמייאש מקמי דתיתי לידיה דלאו בר אייאוש הוא והוי דמי לגזילה וגניבה דלאו בר יאוש הוא ואף דקי"ל דסתם גניבה יאוש בעלים הוא מ"מ באיסורא אתא לידיה כאמור כנ"ל לדחוק לדעת רבינו ז"ל. ובהכי אתנח לי מה שפסק רבינו ז"ל לקמן בריש פט"ו גבי ספק הינוח דאם היה דבר שאין בו סימן ה"ז זכה בו המוצאו וע"ש בהשגת הראב"ד ז"ל וכן תמה ה"ה ז"ל וכתב משם הרמב"ן זל ואיהו לא קני בהאי יאוש דבאיסור' אתא לידיה וכו' ולפי האמור לק"מ דרבינו לטעמיה אזיל דאם ידעו הבעלים מותרת לו והכא כיון דמצד הינוח הוא דאסור בודאי ידעו בו הבעלים שהרי חזרו למקום הנחתה ולא מצאוה ודמייא למה שתירץ בגמ' על מעות מפוזרין דכיון דממשמש בכיסו בודאי הוא בא לידיעתן ה"נ אמרי' כיון דהניחה בספק הינוח בודאי דעתו עליה בכל רגע לבל יסיח דעתו ממנה לשוכחה שם ובודאי שהלך שם ולא מצאה ודוק בקושיית הרמב"ן וה"ה ז"ל שכתב שבא לידו קודם יאוש וכו' דפשיטא להו דנתייאש אח"ך ואין להקשות דחיישי' לספק אבוד דהתם ודאי דמיירי בדבר שירעו בו הבעלים דהאיסור לא בא לו אלא מצד הינוח ולכך כתב דאפי' נסתפק לו וכו' אבל אם הוא דרך נפילה בודאי שחזקתו ידעו בו הבעלים מטעמים. המוזכרין בגמ' כנ"ל ודו"ק

פרק ט"ו הלכה א' כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה וכו' הנה לכאורה נראה דרבינו למד זה מהא דתניא בפ' אלו מציאות מצא טלית או קורדום בצד הגדר ה"ז לא יגע בו והתם בדבר שיש בו סימן מיירי גם מהך עובדא דר' אבא בר זבדא שבירושלמי הכי משמע דמסתמא הך חפיסה דמכוסה בה החמור יש בה סימן ואפ"ה קאמר רב לא יאות עבדת ולא ס"ל לדחות כמ"ש התוס' דהנהו מיירי במשתמר לגמרי דא"כ מאי דעתיה דר' אבא ליטלו והא משנה ערוכה היא דכלי המכוסה באשפה לא יגע בו אלא דלפ"ז מאי מקשה הגמ' וליהוי קשר ומקום סימן וכמו שהקשה הה"מ ומה שתירץ אינו נוח לע"ד דא"כ אמאי משני ליה משום דהוה ליה סימן הינוח וכו' לישני ליה דאף אם יש בו סימן לא יגע בו

הלכה ט' דאם נפתחו האוצרות וכו' הרי אלו שלו וכו' עיין מ"ש הראב"ד ז"ל דמיירי ברקתא דנהרא וכו' ע"ש ולכאורה קשה כיון דאיירי בנפתחו האוצרות מה ענין רקתא דנהרא לכאן ועוד אי ברקתא דנהרא א"כ מאי צריך תו למימר לאחר שנפתחו האוצרות אפי' קודם שנפתחו האוצרות נמי הרי אלו שלו ומתני' דחייב להכריז מיירי בלא רקתא דנהרא ואביי דמוקי התם לאחר שנפתחו האוצרות הוא משום דס"ל מקום לא הוי סימן אבל לדידן דס"ל דמקום הוי סימן ומיירי ברקתה דנהרא א"כ אפילו קודם שנפתחו נמי גם מ"ש ה"ה ז"ל דרבינו סמך אמ"ש לקמן ברה"י חייב להכריז הוא דחוק דהא ברה"ר נמי אם הוא דרך הנחה חייב להכריז ודוקא בכריכות דמשתנפי ואין לו מקום הוא דאינו חייב להכריז וא"כ הול"ל בהדיא ברקתא דנהרא. והנראה אצלי דרבינו סבירא ליה דדוחק הוא לומר דאביי סבירא ליה דמקום לא הוי סימן מדלא פליג אדרבא לכך יש לומר דהא דאמרינן דמקום הוי סימן הוא משום דלא איתרמי דאדם אחר אבד חפץ כזה באותו מקום שאבד לו זה וכמ"ש התוס' במציעא דכ"ב ד"ה אי ע"ש אבל לע"ד דמקום לא הוי סימן דאמרי' איתרמי וכמבואר בגמ' שם בלישנא בתרא דרב מרי ע"ש ואמטו להכי אמרי' דזהו דוקא דלא איתחזק האי חפץ אצל כל אדם אך אחר שנפתחו האוצרות דהרבה קונים החביות א"כ שפיר אמרי' כי היכי דאיתרמי דעמד לפוש זה באותו מקום אדם אחר נמי עמד שם דהא ברקתא דנהרא נמי צ"ל כי היכי דאיתרמי להאי מקום מסויים איתרמי לחבריה והיינו כיון דשכיחי רבים בעלי חביות ה"נ בנפתחו האוצרות דשכיחי רבים אמרי' דאיתרמו וכו' וא"כ לפי האי תירוצא דנפתחו האוצרות תו לא צריך לומר ברקתא דנהרא והש"ס דהוצרך לתרץ ברקתא דנהרא הוא משום דס"ל כההוא תירוצא דרב דמיירי ברשום וכו' כנ"ל לדעת רבינו ז"ל ולדעת הראב"ד ז"ל י"ל דלא דמי לרקתא דנהרא דהתם הוצרכו כ"ע להניח ברקתא דנהרא כשירדו מן הספינה.