אברהם יגל על הרמב"ם שיג

מודה ומסיק אליביה ר' ירמיה שם דמתני' בבשר שנטמא במשקין ור"מ לטעמיה ור"י לטעמיה וכו' והכריח רש"י ז"ל דודאי לר' ירמיה ס"ל אוכל מטמא אוכל יעו"ש ואם איתא דר"י ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל מאי מתרץ ר"י דהא לא שייך לאוקמה הכי דא"כ מאי הוספת טומאה איכא. אבל אחר העיון נראה דלאו מילתא היא דאפשר משום דס"ל לר' ירמיה בעלמא אוכל מטמא אוכל לכך העמיד האי אוקמתא לסברת ר"י דאימור דאיהו נמי ס"ל כוותיה אמנם לשאר אמוראי דסברי אין אוכל מטמא אוכל מצי סבר ר"י כוותייהו דאין אוכל מטמא אוכל והוו מוקמי למתני' דר' חנינא סג"ה בבשר שנטמא באוכל ור"י ס"ל דאוכל מטמא אוכל שכן מצינו לו בהדייא דדריש שלישי מקרא ור"מ ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל דלא מצינו שיסבור טומא' עושה כיוצא בה אלא ר"י וא"כ מעתה אין כאן ספק דפלוגת' דאמוראי הוא אף לסברת יוחנן ומ"מ זכינו דהא דכתב רבינו שלישי מקרא לאו היינו דיפרש כן בדברי ר"י שהוא אסמכתא וכמש"ל דהא לכ"ע מודו דר"י דרשא גמורה קאמר כאמור אלא רבינו טעמא דנפשיה קאמר דרבותינו יש להם סמך ורמז לזה מן הכתוב כמנהגו בכל המקומות וכמ"ש לקמן פי"ב הלכה ז'

פרק י"ב הלכה ז' אפילו שאין לו תוך מצרף מה שעליו לקדש וכו' כתב מר"ן ז"ל בפ' חומר בקדש יעו"ש וק' לי דע"כ לא אמרו בגמרא דאפי' שאין לו תוך אלא אליביה דרב חנין דס"ל צירוף דאורייתא אבל אליביה דר"י דס"ל לרבינו כוותיה מנ"ל לומר אף שאין לו תוך ונ"ל דרבינו קשייא ליה ממ"ש במס' עדויות ר"ש על אפר חטאת שנגע במקצת פסל את כולו דהיינו מדין צירוף כלי א"כ מה הוסיף ר"ע תו דהכלי מצרף וכו' ולכך צ"ל דבא להוסיף אפי' שאין לו תוך וכן הם דברי רבינו בפי' לשם ע"ש והשתא צ"ל דהש"ס דמקשה על ר' חנין ה"ה דהומ"ל וליטעמיך א"כ מעיקרא לא שייך להקשת על ר"י דאיכא למימר דהוסיף ר"ע אף לגבי טבול יום דקלישא ליה טומאתיה וכ"כ התוס' דמ"ח ע"ב אמנם אחר דתירץ לו לדעת ר"ח דבא לומר אף שאין לו תוך תו לא צריכין למימר משום טבול יום לדעת ר"י דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודו"ק

פרק ט"ו הלכה י"א יחוש לעצמו עיין מ"ש מר"ן ז"ל דלא כהר"ש ז"ל ותמהני אמרם נאמן ע"י עצמו למאי מהני כיון דיחוש לעצמו וצריך לטבול קודם מגעו ועוד דהוא נגד גמרא ערוכה בכריתות די"ב ע"ב דלמאי דקאמר שם הלכה כר"י דנאמן ע"י עצמו אמר ר"י לא אמרו אלא בינו לבין עצמו ופירש"י ז"ל דחלוקה דבינו ובין עצמו ר"ל שלא יאכל בפני אחרים שלא יזלזלו בטהרות כיון דאיכא עדים שהוא טמא ולעצמו ר"ל שלא יאכיל אחרים ומעתה מ"ש התוס' יחוש פירושה היא יחוש שלא יאכל אלא הוא עצמו דוקא ולא יתן לאחרים וכן פי' מר"ן ז"ל פי"א מה' שגגות דין ח' ע"ש ומעתה פי' הר"ש הוא עיקר. אלא דבאמת הך חלוקה דבינו ובין עצמו לא משמע כפירש"י דבתוספת' תני אין אומרי' עסוק בטהרות וא"כ הוי פירושו לא אמרו דנאמ' הוא אלא לבינו לבין עצמו דר"ל דעשה מאליו אבל אין מורין לו לעשות וכיון שכן יחוש לעצמו מאליו דצריך ליזהר דהא אם בא לישאל אין מורין לו ונ"ל דהא דאמר ולעצמו הוי פירושו לצורך עצמו כדי ליטהר ודו"ק

פרק י"ט הלכה א' שני שבילין. וכו' כתבו הרמ"ל זל בד"ה שוב ראיתי וכו' וזל דשאני התם שלא נולד הספק כ"א וכו' אבל הכא דנולד הספק בבת אחת לפי שבאו לישאל זה אחר זה דינם כבאו לישאל בבת אחת וכו' יעו"ש ולעד"ן דבר זה במחלוקת ראשוני' ה"ה הרמב"ן והרשב"א בת"ה והביא מחלוקת' הכ"י ב"יד סי' על ענין איסור שנפל לא' משני קדרו' של הותר דהרמב"ן ז"ל ס"ל דכי היכי דאמרי' בשני שבילין בזה אחר זה מותרין ה"ה הכא אבל הרשב"א ז"ל ס"ל לא דמי לב' שבילין ואסורין אפי' בזה אח"ז הרי אף דהכא נמי נולד הספק באחד והוי ממש כדין ב' נזירין שנפל טומאה על א' מהן אפי"ה ס"ל להרמב"ן ז"ל דדינו כשני שבילין ואין לחלק בין נולד הספק כאחד או בזה אח"ז אך הרשב"א ס"ל דוקא התם בשני שבילין דהספק נולד בזה אח"ז ולכך מחלקין ביניהם אבל הכא דהספק נולד בבת אחת לכך אין לחלק ועיין להט"ז שם שהקשה לסברת הרשב"א ז"ל דמאי שנא מב' שבילין יעו"ש שהניחו בקושי ולפי האמור ק"מ. ומעתה שרי ליה מאריה להט"ז בסי' ק"ץ סכ"ה דכתב שם הא דקאמר ב' נשים שנתעסקו בצפור א' אסורים אפי' באו לישאל בזה אח"ז והשיג על הב"ח ז"ל שכתב דוקא בבאו לשאול בבת אחת אבל בזא"ז טהורים יעו"ש שהביא ראיה ממ"ש הרשב"א גבי ג' נשים וכו' דטמאות אפי' בזא"ז וכו' ולפי האמור אינה ראיה כלל דהתם איירי בג' נשים שנמצא כתם ביניהם והוי ממש דומה לב' נזירים וב' קדרות דהספק נולד בב"א ולכך אין לחלק אבל הכא שכתבו התוס' דמיירי שנתעסקו בצפור זא"ז א"כ הספק נולד בזא"ז אף הרשב"א ז"ל מודה דבאו לשאול כזא"ז טהורים וכדעת הב"ח ז"ל ועיין בכנה"ג שם בהשיגו על הט"ז כתב דהרשב"א בשיטתיה אזיל וכו' וכבר כתבתי דאף להרשב"א יש לחלק אך מה שאני תמיה דסברת הרמב"ן הוא ש"ס ערוך בפ"ק דפסחים דקאמר צבור א' של חמץ וכ' בתים בדוקים היינו שני שבילין וכו' ולפי דברי הרשב"א ז"ל מאי מדמה הש"ס הך דצבור א' דהספק נולד בא' לב' שבילין דהוא נולד הספק בזא"ז ועוד בלא"ה היכי קאמר היינו שני שבילין ומותרים בזא"ז ומאי שנא מב' קדרות של היתר דאסורים דאפשר לומר דהרשב"א ס"ל כהרמב"ם שם דס"ל דאף בב"א מותרים משום דאימור אכלתיה כמ"ש מר"ן והר' שם ולפ"ז צ"ל דהש"ס דקאמר היינו שני שבילין לדוגמא בעלמא נקטיה ועיין להטור שם

הלכות טומאת אוכלין

פרק ב' הלכה כ"א כל משקה וכו' שאין משקה יוצא וכו' ע"י הכלב לעולם. והא דאמרי' בפ"ק דפסחים די"ח אמר ר"א משום דהוי משקה סרוח לאו הלכתא היא אלא לומר דר"י דאמר בטלו במעיה משום דר"א פליג ארבנן אבל לפסק הלכה רבינו פסק כרבנן אך ק' מהא דפסק רבינו בפי"א מהלכות אלו ופ"י דין ח' שתה משקין טמאין ונסרחו והקיאן טהורין ואמאי כיון דעדיין ראויין לכלב בטומאתן הן עומדין אפי' נתלכלכו בלכלוך הגוף ראויין הן לכלב והחוש יעיד על זה. וראיתי להגהות מהר"י אבוהב ז"ל שהגיה בספרי רבינו או שנסרחו וכתב הכותב שם שכך היתה גירסת מר"ן ז"ל וטרחתי ומצאתי הגירסא בתוספתא ע"ש ואני אומר אינה ראייה דהתוספתא ס"ל כר"א דת"כ אבל לרבנן ליתא וראייה ממתניתין דמקואות שלא הביאה זה הדין דנסרחו משום דס"ל כרבנן דר"א