אברהם יגל על הרמב"ם שיב

ואפשר דוקא התם דאית לה עיקר טומאה מדאורייתא ולכך החמירו בגזרתם כשל תורה אבל הכא דאין לטומאת ידים עיקר מן התורה לא החמירו בגזרתם כ"כ. אמנם עדיין קשה דמנ"ל לרבינו ז"ל דכיון דבגמ' מבואר להפך דהתם קאי על מי שנגע במקדש וקאמר שהידים טהורות דגזרו שלא ירדה להם טומאה כלל דמשמע דאם ירדה להם טומאה אין לחלק בין חולין לקדשים והכי משמע כמי מהא דקאמר אין טומאת ירים במקדש דר"ל דהידים אין עליהם תורת טומאה וממ"ש רבינו ואם נגע חוץ למקדש ה"ז מטמא וכו' אין להכריח דאפשר דקאי אחלוקה שנגע בטומאה חוץ למקדש דירדה להם טומאה מעיקרא אבל אם נגע בטומאה במקדש דלא ירדה להם טומאה כלל שנגע חוץ למקדש ה"ז ניחור ונראה דס"ל לרבינו דהאי דקאמר דידים טהורות ר"ל מלטמא אבל לעולם ודאי ירדה להם טומאה וכהא דתנן הפיגול והנותר מטמאין את הידים וזהו שכתב רבינו אם נגע במקדש באוכלין טמאין ר"ל בפיגול שהוא ראשון לטומאה כמ"ש שם והשתא קאמר דאף דאמרי מטמא את הידים היינו רוקא דצריך טבילה לכתחלה משום חשידי כהונה אבל אם נגע באוכלים קודם טביל' לא נפסל בהכי דלא גזרו על הידים לטמא במקדש והשתא אתו דברי רבינו כפשטן דהאי דקאמר ואם נגע חוץ למקדש וכו' קאי לכל החלוקו' והיינו טעמא דכיון דירדה להם טומאה לגופן אף בעזרה דשם הוא דלא גזרו אבל לחוץ למקדש חזרה טומאה לדינה והשתא א"ש מ"ש רבינו אף אם נטמאו חוץ למקדש ונגע במקדש האוכלין טהורין והיינו דכיון דאמרי' דאם נגע במקדש באוכלין טמאים נטמאו הידים א"כ מה לי נטמאו במקדש מה לי חוץ למקדש כיון דבכל מקום מקבלין טומאה. וראיתי להרב מ"ל ז"ל בפ"ד מה' ב"מ שהביא משם הירושלמי ציץ מהו שירצה על טומאת ידים וכו' יע"ש מה שהקשה דכיון דפסק הרב ז"ל דאין טומאת ידים אף שנגע חוץ למקדש א"כ תו לא מיבעייא ליה ואיך יפרש הרב זה הירושלמי ולכאורה כראה דס"ל לירוש' דהך דאמר' אין טומאת ידים במקדש היינו דוקא אם נטמאו בשאר טומאות אמנם אחר שגזרו דהפיגול מטמא את הידים מצינן למימר דגזרו עליהם אף לטמא אוכלין ואהא שפיר מיבעייא ליה דאף דגזרו עליו טומאה ובעי טבילה לכתחלה אם עבד בלא טבילה והרי נטמאו הדם ואימורין הציץ מרצה או לא. אך את זה לא יתכן מ"ש בדעת הרמב"ם זל וגם מסתמיות דבריו משמע דאף בפיגול ול לא גזרו לידים לטמ' אשר ע"כ נ"ל דרבינו הוק"ל לפי גירסת הירושלמי דמאי מיבעייא ליה דהשתא באיסור תורה הציץ מרצה באיסור דרבנן מיבעייא ומהיכא תיתי דחמירי מדברי הורה ועיין להרב קרבן העדה זל שם יעו"ש

פרק י"א הלכה ד' ומנין לשלישי בקדש וכו' שנא' והבשר אשר יגע וכו' הנה מפשטיה דסיפרא משמע דהוא דאורייתא צ"ל דס"ל לרבינו דאוכל מטמא אוכל בקדשים וכן הכריח רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים די"ט ד"ה איתא יעו"ש ודלא כפי' התוס' שכתבו משום חיבת הקדש וכו' וכבר פסק רבינו ז"ל אפ"י מה ט"א דלא מהנייא חיבת הקדש אפי' לאיפסולי גופיה דאורייתא וע"ש בכ"מ ז"ל ובאמת דמשמעות לשונו פרק ז' מהלכות אלו דאין אוכל מטמא אוכל אפי' בקדשים ועיין להרב מחנה ראובן שם בפסחים. ועוד אני. תמיה דהא בהדייא כתב הרמב"ם בפ' הקודם לזה הלכ' ט' והאוכלים יהיו שלישי ורביעי לטומאה מדבריהם בלבד הרי דגם שלישי ורביעי בקדש אי אפשר להיות דאורייתא והיינו משום דאית ליה אין אוכל מטמא אוכל אף בקדשים וה"נ כתב הרמב"ם בהקדמתו לס' טהרות ובהכי נמי ניחא לי מאי דהוה קשייא לי במ"ש רבינו לעיל בסמוך והמשקין יהיו ג' וד' מדבריהם בלבד ולכאורה הוא תמוה דאמאי לא יהיה ג' מדאורייתא כגון שרץ בלי אוכל דהא קרא כתיב טמא הוא ומיניה דרשי' דאין עושה כיוצא בו ומדאיצטריך דאין עושה כיוצא בו שמעי' דמטמא משקה וכן הכריח רש"י ז"ל שם. ואולם לזה אפשר לו' כקושיית מהרש"א שם ע"ש.. אך מדקרוק לשון רבינו יראה דאין אוכל אפי' ראשון מטמא משקין שכן כתב וכן אם נגעו בשני בין אדם בין כלים בין באוכלין נעשו ראשון וכו' הרי גבי טומאה דאורייתא דקדק ולא כתב אוכלין וגבי טומאה דרבנן כתב בין באוכלין דמשמע ברור דאין משקה נטמא מאוכל כלל ואפי' להיות שני והדרא קושייא לדוכתה אמנם לפי האמור ניחא דע"כ לא מדייקינן מהוא טמא אלא דוקא למ"ד דאוכל מטמא אוכל בקדשים אך למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ניחא דאיצטריך הוא להכי לומר דאין אוכל מטמא אוכל וכו' וכ"כ התוס' שם וכיון דרבינו פסק כמ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפי' בקדשים לכך כתב אין אוכל מטמא משקה. איך שיהיה הדרן לדאתאן עלה כיון דרבינו ס"ל כמ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים היאך אפשר לומר דשלישי דאורייתא. אשר ע"כ נ"ל דודאי רבינו ז"ל יפרש דהאי דקאמר ר"י ולמדנו שלישי מן התורה הוא מכח אסמכתא ולאפוקי מק"ו קאמר דג' רמזו אותו מן התורה ולא מק"ו והכריחו לרבינו לזה הוא ממ"ש במס' חגיגה י"א מעלות שנו כאן משמע שהם מעלות מדרבנן וקנסיב הש"ס ק"ו דר"י משמע דאינו אלא אסמכתא וכן נמי הך קרא דכתב ללמד דג' בתרומה הוא אסמכתא דהא בגמ' לא ולפינן אלא מק"ו וק"ו פריכא הוא דהא אמרי' בחולין דקט"ו ע"ב דכל מה הצד פרכינן כל דהו וא"כ לא אתי אלא כסברת דור אחר דאין לו מקרא מן התורה וכ"כ הריטב"א פ' א' דמכות דף ד' יע"ש וא"כ צ"ל כוונת רבינו הוא למצוא רמז מן התור' לתקנת חכמים וסייגותיהם כנ"ל. ובזה ניחא לי מאי דק' לי במ"ש רבינו ורביעי בקדש ממחוסר כפורים דהא בגמ' אקשו על ק"ו זה ואמרו דאוכל דבא מט"י יוכיח דפוסל בתרומה ואינו עושה רביעי בקדש ואף דאמרו שם כאבא שאול ס"ל ודחו וכו' הרי רבינו לעיל פסק כדעת רבנן וא"כ איך הביא האי ק"ו דתשובתו בצדו אלא נראה דמפרש רבינו דהש"ס הכא משמע ליה דהוי ק"ו דאורייתא משום דדמי לג' דהוא דאוריתא כדמשמע מפשטא דר"י ולהכי אקשי שפיר מהך דאוכל הבא מט"י דס"ד דהוא דאורייתא וכמ"ש התוס' במעילה יעו"ש אך לדידן דהאי ק"ו הוא דרבנן לק"מ דזהו על דרך אסמכתא. ואין להקשות אמאי לא גזרו גבי אוכל הבא מט"י דעושה רביעי כיון. דפוסל בתרומת דאין לדמות גזרות חכמים להדדי דאפשר כיון דטבל וקליש ליה טומאה לא גזרו ודו"ק. אך מה שיש להסתפק בדעת ר"י בכוונתו להקשות על ק"י דר"י מאוכל הבא מט"י מה היא דעתו דאפשר לו' דדעתו היא משום דאית ליה אוכל מטמא אוכל וא"כ פשיטא דקרא דר"י הוא דרשה גמורה או אפשר דדעתו היא ודאי אין אוכל מטמא אוכל. אך מלישנא דר"י דקאמר ולמדנו ג' מן התורה. משמע ליה דרשא גמורה וצ"ל דס"ל לר"י דאוכל מטמא אוכל. והיה נראה להכריח כצד הראשון מהא דאמרי' בפסחים פ"ק דט"ו ע"ב אמר ר"י מחלוקת בו' אכל ז'