אברהם יגל על הרמב"ם שיא

דס"ל דעגלה ערופה מחיים אסורה משום דס"ל כר"י דיליף מכשיר ממכפר והוי כר"ל דס"ל דצפורי מצורע דנאסרין מחיים וכיון דפסק רבינו פ"י מה' רוצח דעגלה ערופה נאסרה מחיים איך פסק כאן כר"י דלא נאסרה אלא משעת שחיטה ונ"ל דרבינו תפס סוגייא דקידושין דר' ינאי יליף דאסורה מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים והוי מחיים כקדשים ולעד"ן דר"י נמי דיליף מכשיר ממכפר משום דס"ל דעגלה ערופה דהיא מכפרת משום דס"ל דכפרה כתיב בה כקדשים ודלא כפירש"י בכריתות דף יו"ד דעגלה ערופה דהיא מכפרת יליף ממכפר דשעיר המשתלח והש"ס דנקט כתנאי ולא אמר. בפשיטות משום דכפרה כתיב בה כקדשים משום דהם דברי ר' ינאי דהוא אמורא ולא שביק מתני' דס"ל בשעת עריפה לכך הביא תנא דר"י דהוא תנא דפליג אמתני' ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' בחולין דפ"ב בד"ה עגלה ערופה וז"ל ולמה דחק לו' לימא כתנאי כדאמרי' בכריתות דתנאי פליגי בהכי ולכאורה אינם מובנים דהיכי שייך לומר דר"ש ס"ל כתנא דר"י דיליף מכשיר ממכפר הא איהו ס"ל דצפורי מצורע אינן נאסרין אלא משעת שחיטה כמבואר בקידושין דנ"ז אך לפי האמור ניחא דתנא דר"י גופיה ס"ל דעגלה ערופה דאסורה מחיים אינו אלא משום דכפרה כתיב בה וכיון שכן הוייא אסורה מחיים משום דהוייא כקדשים וילפינן מיניה דעגלה ערופה אסורה מחיים דלא כתנא דמתני' דנמצא ההורג וכו' ולא ס"ל כוותיה דיליף מכשיר ממכפר אלא דס"ל מעת דאיתעביד בה מעשה כר' יוחנן ולית להו כפי' התוס' בקידושין דיליף מכפר ממכשיר דאין זה במשמע ההיקש וק"ל

הלכות משכב ומושב

פרק א' הלכה י"ו שאין מטמאין אדם אבל מטמאין כלים מד"ס עיין מ"ש הראב"ד ז"ל ולעד"ן דודאי רבינו ז"ל לא איירי אלא בטומאת מגע שהרי כתב אבל מטמאים כלים והתם לא שייך אלא מגע ומ"ש עוד הראב"ד ז"ל ומטמאים הידים והכלים במשהו כבר כתב רבינו בפ"ד מה' ט"א דין ב' וגם שם כתב דין שתייה ברביעית. ומכח זה תמהני על מר"ן שכתב זה כמסתפק ויותר תמיהא לי על המ"ל ז"ל שכתב דמר"ן ז"ל לא הרגיש בזה דכיון דכתב רבינו מיירי נמנע אין עוד חשש. אלא שראיתי להכ"ז בכריתות די"ג שתפס על מר"ן חנם דמה שהקשה והלא בברייתא מפורש דמשקין טמאין מטמאין אדם ברביעית דהא התינוק היא כשיעורו מטמא וכו' ולא יכולתי להולמו דהא ודאי דמטמא אדם ברביעית לא במגע איירי אלא בשתייה לפסול גוייה שאינו יכול לאכול בתרומה ואף התינוק נמי לפסול גוייתו לתרומה איירי דהא תני בברייתא מותר להניק את בנה ובנה טהור ולא קתני מותר ליגע בבנה והוא טהור דכיון דאשה היא ראשון בודאי אין טמא במגע דאינו. נטמא אלא מאב הטומאה אלא ודאי לפסול גוייה איירי וכבר כתבתי דדין זה כבר כתבו רבינו בה' ט"א ע"ש. גם מ"ש בהשגות הראב"ד דרבינו כתב ברביעית והשיג עליו שהוא במשהו וראי לא עלה בדעת הראב"ד זה שהרי רבינו לא כתב שיעור בכאן כלל אלא על עיקר הטומאה שכתב אינו מטמא אדם כתב עליו הול"ל מטמא אדם בשתייה ולומר שיעורו ברביעית ואם נאמר דרבינו מיירי בטומאת מגע לק"מ דכבר כתבו בהלכות ט"א כאמור

פרק י"ב הלכה י"ט וכן גגו של חבר בצד גגו של ע"ה וכו' טמא עיין מ"ש מר"ן דדבריו הם תמוהים דלאו רישיה סיפיה ונ"ל דט"ס נפל בדבריו וכצ"ל זהו יישוב דברי רבינו והא דאמרי' בגמ' אישתמוטי מישתמיט וכו' י"ל דההיא באותו. חבר וכו' היא סברת רשב"ג וכו' אבל הלכה נקיטינן כת"ק אבל קשה דשם גרסי' יגגו של חבר בצד גגו של ע"ה וכו' אע"פ שידו של ע"ה מגעת לשם טהורות וי"ל דהתם מיירי בחלוקה דמסיפס דהא רב ור"י איפליגו התם בחצר החלוקה במסיפס וכו' ומדמה לה להא דגגו של חבר בצד גגו של ע"ה ולכך אע"פ שידו של ע"ה מגעת לשם טהרותיו טהורות ע"כ וכן הוא מבואר בפי"ג מה' מ"א ע"ש להרב כ"מ שם

פרק י"ג הלכה ח' אלא הרי זבחיו בחזקת כשרות. עיין להראב"ד ז"ל ולעד"ן דוקא התם דמפסיד שכרו שהרי הפסידו בידים אבל הכא שאנוס הוא שבאת נדה והגיעה ולא ידע בה שהיא טמאה עד אח"ך או שמצא שרץ בטהרות וזהו דקדוק לשונו שאמר נטמאו ולא אמר טמאתים וכן נתפגלו להורות שהוא בשוגג למה יפסיד שכרו ומהתימא על מר"ן ז"ל שהורה לו בזה וכתב שילמוד משם לכאן ואף שפיגל זבחיו אין כאן שכר כלל שכהן שבמשמר הוא שמקריב אותו

הלכות שאר אבות הטומאות

פרק א' הלכה י"ז נבלה וכו' עיין בכ"מ ז"ל שהקשה מ"ש מחררת דם וכו' ותירץ משם הרי"ק ע"ש ועיין להרמ"ל ז"ל בפ"א מה' מו"מ שהק' דהוא הפך גמרא דבכורות דשם הקשו קושייתו וע"ש שהניחה בצ"ע ונ"ל דלק"מ דהש"ס קחי על מימרת ר"י גבי ציר דדמי לחררת דם ע"ש ואף דפסק הרמב"ם בפי"ו מה' ט"א הך מימרא דר"י דציר כבר כתב הרב כ"מ כאן כיון דאסיק בקושייא לא חש לה ועיין להרב ח"ן ע"ש

פרק ז' הלכה א' ואין המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה וכו' סברת ר"מ בפ"ק דפסחים אך ר"י ור"ש ס"ל דאף מן התורה מטמאין וא"כ קשה למה פסק כר"מ נגד רבים ונ"ל משום דסתמא דש"ס בפ"ג דבכורות דכ"ג ע"ב כר"מ דקאמר איבעית אימא דטומאת משקין דרבנן והיינו ודאי לטמא אחרים גם שם דף ל' ע"ב קאמר הגמ' דב"ש וב"ה סברי דעד כמה מקבלין ע"ה להיות מהחברים למשקין ל' יום ופירש"י משום טומאת משקין דרבנן ע"ש והיינו כר"מ ע"ש

פרק ח' הלכה ו' אין טומאת ידים וכו' בין שנגע חוץ למקדש וכו' ונגע בקדשים במקדש וכו' צ"ע מנ"ל לרבינו זה דבגמרא לא אמרו אלא כשנגע בטומאה במקדש דמחט נמצאת במקדש אבל אם נגע חוץ למקדש ונטמאו אח"ך כשנכנס. למקדש טומאה שבהן להיכן הלכה ומאי שנא מהא דאמרי' בפסחים די"ז משקי מטבחייא שנטמאו בפנים והוציאן לחוץ טהורין נטמאו בחוץ והכניסן. טמאים ופירש"י כיון

דנטמאו כשהם חולין וטומאה כבר ירדה להם מי פקעה