אברהם יגל על הרמב"ם שט

דרבנן וכו' בזבחים דצ"א ע"ב בהכי ורבנן ס"ל דון מינה ומינה לא בעי לאוקמה כר' וכן מבואר במנחות ע"ש והחכם ר' אברהם טייב תירץ דמוכרח דהאי תנא ס"ל דון מינה ומינה דהא מעיקרא הוה יליף מק"ו וא"כ נימא דיו ליהות כנדון דמה עגלה במשיכה אף פרה במשיכה וכשחזר ולמדו בג"ש אין סברא דחזר הדין להיות פרה בהעלייה לחודה. אלא דבאמת אין אנו צריכין לזה דכבר כתבתי בפ"י מהלכו' רוצח דרבינו פסק אף עגלה נמי לא בעי משיכה בשאר עבודות אלא בעול כפשטא דקרא דלא הזכירו אלא בעול ע"ש ולא פסק כר"י בזה והשתא עלו דברי רבינו כהוגן דיליף מג"ש דמה עול פוסל בפרה דכתיב בה חוקה אף עגלה פוסלה בשאר עבודות וכן הוא מבואר בירושלמי פ' עגלה ערופה ולפ"ז קש"ל מאן דלא יליף ג"ש מנ"ל לפסול בעגלה ואפשר דס"ל כמ"ד דבעינן קרא כדכתיב. אמנם עדיין ק"ל דלתנא דיליף ג"ש מנ"ל דבעול אף שלא בשעת מלאכה ומה שתירץ מהר"ל ז"ל דהו"ל לכתוב בהדיא אשר לא עובד בה ואייתר ליה עול ללמד אף שלא לדעת ע"ש אינו נוח לי דמ"מ השתא דלא כתיב אשר לא עובד לימא דקרא לגופיה איצטריך לומר דלא אסרה תורה גבי פרה אלא דוקא עול משא"כ בעגלה דמאן גלי לן דאתא עול לג"ש כלל ועוד דבשלמא לדעת רש"י דאייתר לן עול גבי עגלה דילפי' משאר עבודות והו"ל מופנה מצד א' למדין ואין משיבין כמ"ד בפ' המפלת דכ"ב ע"ש אתי שפיר אך להרמב"ם ז"ל דקאמר בפ"י. דה' רוצח דעול גבי עגלה איצטריך ללמד שלא לדעת ולדידיה אייתר ליה עול דגבי פרה לג"ש מאי איכא למימר.. ועוד א"כ מנ"ל דשאר עבודות פוסלות בעגלה כיון דאיצטריך עול גבי פרה לשלא לדעת דהא לא ידעי' פסולות אלא מג"ש כמבואר בירושלמי ע"ש ונ"ל עיקר כיון דאית לן ק"ו מעגלת גלי לן דאייתר לן עול לג"ש כי היכי דלא פרכינן. דה"נ כוונת הברייתא דהביאה ת"ל ללמד דעול יתירה לג"ש והוי כמו גילוי מילתא ודו"ק

פרק ד' הלכה י"ח שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה כו' כשרה כו' כתב מר"ן ז"ל דגירסת רבינו דשניהם כשרות ע"ש וראיתי להרב לחם שלמה ז"ל שהקשה משם גדול א' וז"ל וק' לגירסת רבינו דאותה לא ממעט אלא בהמת קדשים אבל לא בהמת חולין ובפ' טרף בקלפי אמרי' אין פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו וכו'. או משום דכתי' אותה לבדה ואמרו בגמרא דאיכא בנייהו חמור הרי דמאותה ממעטי' אפי' חמור וכ"ש בהמת חולין עכ"ל והרב האריך הרבה בישובה. ולעד"ן דהתם דוקא אליבא דר' דס"ל דגזרת אותה דוקא בלא טעמא ולדידיה ה"נ ס"ל דגבי ושחט אותה נמי גזרה בלא טעמא אך לדידן דפסקי' כר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ טעמא דאותה גבי ושחט הוא משום מלאכה ולכך נשחטה שאין בה מלאכה מותר אמנם גבי בהמת קדשים אף שאין בהי מלאכה אסור כמ"ש התוס' שם דהכי משמע מדרשא דאותה ולא את חברתה והכי דייקי דברי ר"ש דאמר שלא יאמרו שחטו שניהם. ובאמת יש לשאול דאמאי גבי הוצאה מותר לר"ש אף במתכוין להוציא חמור ולא אסרי' ליה משום מלאכה כמו אותה דושחט ונראה דוקא התם דהוא כמצוה שהיא השחיטה ולכך בעת המצוה אסורה במלאכה אבל בהוצאה אין בו מצוה כלל ובזה ניחא לי דפסק כר"ש אף דקי"ל. דהלכה כרבי מחבירו משום דהני תנאי רבנן ור"ן ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא משום מלאכה ובר מן דין משום דסתם לן תנא כר"ש. עוד כתב הל"ש ז"ל לתרץ זאת הקושיא וז"ל והעיקר דס"ל כר"ש דמ"ש בריש פירקין שלא יאמרו שתים שחטו ואף דאותה משמע דאותה לבדה ולא ממעטי' אלא פרה דכוותה ובהמה אחרת לא חיישי' שמא יאמרו שחטה לא מסקי אדעתייהו שנשחטה בהמה אחרת עמה דכ"ע ידעי דמיפסל' במלאכה אחרת ע"כ ודבריו נפלאו ממני דא"כ מאי קאמר שלא יאמרו שחורה דהיכי תיסק אדעתין הפך התורה דקאמרה אדומ' והשתא דמלאכ' דאינו אלא בב"ד מסקי אדעתייהו שחורה לא מסקי אדעתיהו וטעו. גם לא ידעתי מה פי' הגמרא דמקשה ות"ק כתיב אותה ותירץ לו כר"ש דדריש טעמא דקרא דשלא יאמרו שהוא גזרה דרבנן. לא העיקר דכוונת ר"ש היא שלא יאמרו שחורה שחטו דהיינו. עם הפרה כיון דהוציאה עמה יאמרו שחורה שחטו עמה ונפסלת הפרה במלאכה והוי פי' דקרא דאותה ללמדנו איסור מלאכה הנעשית עמה. ודע שאחר שכתבתי ראיתי לרש"י ז"ל שפי' כן ע"ש ומעתה מה נפלאו לי דברי התוס' בחולין שהקשו לרבנן למ"ל אותה תיפוק לי משום מלאכה וכיון דלא ידעי' איסור מלאכה כי אם מאותה מאי מקשו גם מה שתירצו דאיצטריך אותה להביא דנשחטו שניהם לשם פרה דליכא מלאכה וכו' הוא הפך ר"ש דקאמר שלא יאמרו שתים שחטו ומה בכך כיון דלית בהו מלאכה ולזה אפשר לו' דס"ל לתוספות דאף דאין בהם מלאכה מיפסל בהיסח הדעת וכסברת הרמב"ם פ"ז מהלכות אלו וכ"כ התוס' בפסחים די"ח בד"ה בטלו וז"ל ומלאכה אינה פוסלת בהם מפני שהוא אחר הקידוש ובטלו במעיה מפני היסח הדעת הרי דס"ל דתרי מילי נינהו וראיתי להרב שהקשה עליהם מסוגיין דלרבנן פרה כשרה ונחתכה דלעת לכ"ע כשרה ולדבריהם אף דליכא מלאכה תפסל מכח היסח הדעת והניחה בצ"ע ולע"ד לק"מ דהתם נעשית מלאכה גמורה ששתת מהן הפרה ולכך אף דאינה פוסלת מ"מ היסח הדעת איכא ששתת מהן הפרה שהניחוה לשתות ולא הוי למשמרת וה"נ אף דלא חשיבה מלאכה כיון שהיא לשם פרה מ"מ בעוד שעוסק באחת מהן הוי היסח הדעת לאחרת אבל כשנשחטה שלא בכונה אין היסח דעת בפרה כלל

אמנם רש"י ז"ל ס"ל בחולין דמלאכה פוסלת משום היסח הדעת שכתב וז"ל בד"ה לרבנן וכו' דטעמא דמלאכה אחרת משום היסח הדעת מפרה הוא והיכא דלא אכוין למלאכה ליכא היסח הדעת ואף דאפשר לו' כמ"ש דכיון שלא בכונה ליכא היסח הדעת אך מ"ש דטעמא דמלאכה הוא משום היסח דעת מוכרח דס"ל כהראב"ד ז"ל. אך ק' לי דאמרינן ביומא דמ"ב דאיצטריך למכתב לפניו ולעיניו לאסור היסח הדעת ולמ"ל כיון דכתיב ושחט אותה לאסור מלאכה ממילא ידעי' דהיסח דעת פוסל כיון דטעמ' משום היסח דעת ואפשר ליישב דהיסח דעת של מלאכה יותר מהיסח דעת של בטלה ולהכי איצטריך ודוחק. ואולם נ"ל מאי דקאמר שלא יסיח מקרא דמלפניו והוא פירושו ע"י מלאכה דהא נקט קרא דושחט אותה לפניו ולאו ממלת לפניו יליף אלא מאותה יליף דדרשו מיניה תנאי למלאכה ובא לרמוז הכתוב במה שאמרו במשנה והביאו דמלאכה פוסלת בפרה משעת שחיטה עד שתיעשה אפר דמלאכה פוסלת הרי אף דיליף מעיניו היסח דעת המשנה קראה אותה מלאכה מוכרח לומר דמלאכה היא משום היסח הדעת וזה ראיה ברורה לשיטת רש"י ז"ל כנ"ל ודו"ק

פרק ט"ו הלכה ז' פרה ששתת מי חטאת בשרה טהור שנאמר