אברהם יגל על הרמב"ם שח

בו זמן תלינן שאכלו באותו הזמן כיון דלא ראינו אימת הוטל ואימת הציץ. ונ"ל הכרח לזה דהא אמרי' מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ואפי' ראינו שבתוך השנה מוליכין העכברי' ממקום החמץ בכל מקום דסתמא קתני ואף לפי' הרמב"ם בה' חו"מ דפי' הא דתני ממקום למקום הוא קאי למקום שאין מכניסין מ"מ הדין אמת דוקא היכא דשקל בשעת החיוב בבדיקה כיון דלא תלינן בהך שעתא דאכלו מחייבין אותו לבדוק והכי דייקי דברי הגמ' שם בפסחים גבי ספק גררוהו בההיא שעתא וכו' אך אמנם לדעת הרמב"ם דס"ל גבי בור שמטילין טמא ודאי לית ליה האי סברא וחזרה הקושייא למקומה. ושו"ר להתוס' ז"ל בע"ז דמ"ב שהביאו שם רישא דבריית' דקתני טהור כמ"ש הר"ש ולא הקשו שם כלום וכנראה דפשיטא להו הך חילוק שכתבתי וראיתי למהרש"א שם שכ"כ ויודע תעלומות שכיוונתי לדעתו ושמחתי. אך את זה ראיתי להתוס' שם שכתבו בד"ה שהטילה וצ"ל שנבדק הבור וכו' וכיון דרגילין להטיל בו נפלים ע"כ. והנך רואה לפי דברי מהרש"א ז"ל אין צריכין לידחק בכך כיון דכבר נודע להם חילוק זה מדלא הקשו כלום מרישא דברייתא ואני תמיה איך שגג ברואה. ובאמת שדברי התוס' הם תמוהי' דמה יענו להך רישא ואין לומר דאיירי בנבדק דא"כ מאי אתא לאשמועינן. אשר ע"כ נ"ל דודאי התוס' להו דלא ק"ל מהך רישא דאינו אלא סברת ר"י דקאמר ר"י אומר משמע דרבנן פליגי עליה (גם דשמעינן להו דלית להו האי סברא מהא דאמרי' בפרק י"ו מאהלו' בור שמטילין בו נפלים נבדק וכו' ואי כר"י למ"ל בדיקה כלל אבל ודאי ראיה גמורה אינה דאיכא למימר דלכתחלה קאמר אבל אנה"נ אם בא כהן והציץ מודו דטהור דסמכי' אחולדה) ולכך לא הוק"ל אלא מהך מעשה דטיהרו חכמי' משמע דחכמים מודו לר"י ואהא תירץ רבא דמיירי בספק אבל בודאי מודו דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דלא כר"י ואהא כתבו התוס' דמיירי בנבדק וכו' כיון דחכמים ס"ל היכא דאיכ' ודאי אמרי' לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. ובתירוץ הב' קאמר' דאנה"נ דהתם מודו רבנן לר"י משום דאיכא וודאי וכן נ"ל דזוהי כוונת רבינו במה שפסק בבור שמטילין דטמא דקי"ל כתירוצא קמא דהוא בשיטת המקשה קאי דאפשר דרבנן פליגי אר"י ומה גם דפשטא דמתני' שם בפרק י"ו דאהלות משמע הכי דקאמר בור שמטילין בו נפלים נבדק וכו' ואי כר"י למ"ל בדיקה כלל דבלא"ה טהור ואף שיש לדחוק לתירוץ הב' דלכתחלה קאמר בודקין ואין הכהן רשאי לעבור על סמך החולדה מ"מ לתירוץ הא' אתי כפשטיה גם דמשמע מהתוספתא שהביא שם הר"ש דר"י פליג אמאי דקאמר דצריך בדיקה אף לכתחילה. ועוד נ"ל דפסק כשינוייא קמא משום דרבא הכי מתרץ שם אהך מדורות הגוים לא סגי בודאי גררוהו כיון דאין לנו מקום מיוחד לאסור תלינן בכל מקום דגררוהו לשם אבל הכא דמקום האיסור הוא ידוע אמרי' ודאי גררוהו מהך בור ואז נטהר ולומר דודאי אכלוהו לא ס"ל דזהו אליבא דר' זירא לשם דבבשר לא משיירא אבל לרבא אפשר דמשיירא וכן אמרו בגמרא. ואולם עדיין קש"ל לתירוץ הא' דלא טיהרו חכמים כ"א בספק א"כ מאי הביא ראיה לדבריו מהך מעשה דמיירי בספק להך דינא. דידיה דמיירי בבור שמטילין בו נפלים דהוא ודאי ולומר דכל זה דלא כהבנת ר"י ליתא ישתקע הדבר ולא יאמר ואפשר לדחוק דה"ק דקי"ל ברה"י אף דאיכא ספיקי טמא והוי כודאי טומאה ואפ"ה מטהרי רבנן משום ספק הרגיל הרי דאלים האי ספק ומוציא מידי ודאי אמנם לתנא דידן דקאמר גבי חמץ דאין ספק מוציא מידי ודאי שפיר איכא לחלק בין ספק לודאי דלא כר"י כנ"ל

פרק י"א הלכה ט' מדור גוים וכו' כתב הרמ"ל ז"ל בסוף דבריו וז"ל ודע דהתוס' כו' כתבו דהלכה כרשב"ג יעו"ש ואיני. מבין דבריו דאם כוונתו להורות דלא כהרב כ"מ ז"ל דכתב דאין הלכה כרשב"ג אינה ראייה מהתם כלל דהתם מיירי. לעיקר הדין דמדורות הגוים מטמו והתם ודאי מודה הרכ"מ ז"ל דהלכה כמותו וכמ"ש כפי הכלל המונח דהלכה כרשב"ג במשנתינו אלא בהך דינא דאם חרב וכו' דכיון דסתמא דגמרא דלא כוותיה אין הלכה כמותו ובאמת התוס' דהתם לא נתכוונו להך דרשב"ג דאמר העיר שחרבה וכו' דאינה ענין לדבריהם א הגירסא היתה לפניהם רשב"ג אומר מדור הגוים טמא מפני שהנשים קוברים נפליהם שם וכן הביאה הרשב"א והרמב"ן ז"ל שם יעו"ש. גם מדבריהם שם מוכח דלא גרסי וב"ה אומרים אם היה חולדה וברדלוס מצויין א"צ בדיקה הרי בהדיא מוכח דלא כרשב"ג יעו"ש

פרק י"ג הלכה א' אחד חור וכו' כתב מר"ן ז"ל פ' י"ג דאהלות דף ס"ב ע"ב והוא תמוה דהא התם מבואר דבעינן שיעור כמלא אגרוף ופסקו הרמב"ם לקמן פי"ד ואין לומ' דהכא מיירי בחשב עליו דלא הו"ל למסתם וכבר כתבו לקמן ונ"ל דמוצא דין זה מהא דאמרו בפ"ג דאהלות אחד חור וכו' כלשון רבינו ואע"ג דאמרינן דשיעור כמלא אגרוף הכא מיירי בחור שהוא בקרקעית הבית דכיון דאין בפותח טפח נכלל בקרק' הבית ומטמ' את הבית דטומא' בוקע' ועולה אבל אם יש בו פותח טפח לא אמרי' בוקע ועולה אך מלשון רבינו נראה דאיירי דאף דהחור בכותל ונראה דהכא איירי בדין הבאת הטומאה דהיינו אם הטומאה בחור והכלים עמה ולא נדעו בה אם יש בו טפח הרי האהיל על הכל ומביא טומאה על הכלים והיינו דלא הביא זה הדין גבי ביב קמור תחת הבית בפ"ב מהלכות אלו ה"ב דהתם איירי משום הכלים המבולעות בקרקע הבית והך דבעי' כמל' אגרוף מיירי לענין הכנסת הטומא' יציאתה כמ"ש רבינו לקמן

הלכות פרה אדומה

פרק י"ג הלכה ג' גוזז במספרי' ואינו חושש וכו' דלא נתכוון לגזוז וכו' זה דעת רש"י בבכורות אך התוס' הקשו עליו דהיינו פסיק רישיה ע"ש ואפשר לומר דס"ל לרש"י ורבינו כיון דפסיק רישיה איסורו מדרבנן גבי פרה דלא שכיחא ודמיה יקרים לא גזרו ויש לי ראיה לזה מהא דאמרינן בפסחים דף י"ז דאמר ר"י ס"ל כר"ע ופירש"י שם דכיון דאין משק' מטמ' אלא מדרבנן מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן וכן פסק רבי' מה' אלו ועיין מ"ש בס"ד ודוק

הלכה ז' כל המומין וכו'. יתירה פרה וכו' דילפי' ג"ש דעול עול וכו' והקשה מהרי"ל ז"ל בס' זרע יצחק דמתבאר מן הסוגייא דמאן דיליף ג"ש ס"ל דפרה נמי בעי משיכה כמו בעגלה וא"כ כיון דפסק כמ"ד מג"ש איך פסק דבפרה בעליה סגי ותירץ במה שיש להקשות דמאי מקשה הגמ' דילמא ס"ל לר"י כמ"ד אוקי באתרה וכו' ועדיפא מינה דמאי מקשה דילמא האי תנא ס"ל כמ"ד אוקי באתרה ולזה י"ל דכיון דפלוגתא