אברהם יגל על הרמב"ם שז

קדושה דחוייה קאתו ולמ"ד בהוייתן אין בהם קדושה כלל כיון דאמן כבר נפדית נסתלקה מקדושתה וכשיצא הולד נולד חולין והיכי שייך שייך לומר ליקרבינהו ואיצטריך לו מכח קדושה דחוייה הא אין בו קדושה כלל אלא ודאי דס"ל במעי אמן הם קדושים ולכך אפי' נפדית אמו עדיין הולד בקדושתו אלא משום דאתי מקדושה דחוייה ולכך אינו ראוי ליקרב וכיון שכן גם מתני' דאמרה הולד אסור צ"ל דס"ל כמ"ד ממעי אמן הם קדושים וכיון דמתני' כוותיה וגם האמוראים ס"ל הכי לכך פסק רבינו כותייהו

אלא שראיתי להתוס' ז"ל בתמורה דל"א ע"כ ד"ה ולדן וכו' שכתבו בסוף הדבור וז"ל ואף למ"ד בהוייתן ובשעת הוייתן אמן חולין מ"מ תפסינהו קדושה בשעת הוייתן ע"כ והם דברי' תמוהים אצלי אם לא שנאמר דדעתם ז"ל כיון דאיעבר בקדושה הך חלק קדושה שראוי לבא בשעת לידה כבר נפרד מאמו והיה חופף עליו עד שעת לידה וכיון דנפרד ממנה הך פדייה לא מהנייא אלא להך קדושה שעליה ולא מה שנפרד ממנה וצ"ע דא"כ אמאי קאמר רשב"ג גבי טומטום אין קדושה חלה עליהם והך קדושה שחלה עליהם לשילדו מה תהא עליה וכן משמע מתוס' דנדה דמ"א דהקשו לר"ש דס"ל בהוייתן הם קדושים היכי קאמר בתמורה קדשים שהפילו יקברו הא לא נתקדשו אלא עד דילדו וכו' ע"ש הרי דס"ל למ"ד בהוייתן לא תחול עליהם שום קדושה אלא בשעת לידה וכן מבואר בדבריהם ריש פ' כיצד מערימין. עוד ללוה מלין לע"ד מהא דשנינו בסוף תמורה ואלו הן הנקברים קאמר הפילה שלייא תקבר ואמרינן במנחות דפ"ג ע"א מה אשם אין שפיר ושלייה קדוש בו אף של אין שליל ושפיר קדוש בו דקסבר קדשים בהוייתן הם קדושים ומעתה צ"ל דמתני' דקתני תקבר צ"ל דס"ל במעי אמן הם קדושים וכ"כ התוס' שם על קושייא אחריתי ע"ש ולכך רבינו ז"ל פסק כהאי סתמא בתרא ודו"ק. וכיון דרבינו פסק כמ"ד ממעי אמן הן קדושים א"כ אף דילדה טומטום ה"ז קדוש שכן מבואר בגמ' דאמ' דאי ממעי אמן הם קדושים אמאי לא חייל עלייה קדושה הא תפסינהו קדוש' דאימייהו ופסקו רבינו לקמן דין ח' ומר"ן לא הראה מקומו ודו"ק

הלכה ט' ולד בע"מ וכו' וק' לי דאמרי' בריש אלו קדשי' דולד אין קרבין אלא לר"א דס"ל גבי מפריש נקבה לעולתו ולדה יקרב אמנם לרבנן דס"ל ירע' משום דלא חל על אמו קדושת הגוף ירעה וכיון דרבינו ז"ל פסק בסמוך כרבנן דולר עולה ירעה איך פסק כאן דיקרב. וראיתי למר"ן ז"ל שהביא מוצא דין זה מפלוגתא בר פדא וכו' וכוונתו על הך פלוגתא דפליגי אי חיילא על העוברין או לא ונ"ל דכונתו דאוקמי פלוגתייהו אביי בסוף הסוגייא מחלוקתם בעובר במעי ור"י ס"ל אף דאימיה לא קדשה לגופה ולד מיהא קדיש לגופיה ולכך פס' רבינו כר"י אף דאמו לא קדשה לגופה ולד קדיש לגופיה דאי לא"ה מפלוגתייהו דקדיש חל אעוברין לא מכרעא דהתם משום דהקדיש הולד ולכך אף דאמה בע"מ חל הקדש עליו וכיון דולד הוא תם לכך חל עליו קדושת הגוף אבל הא קשייא לי מאי מקשה הגמ' ללישנא בתרא מכלאים וכו' דקדישי מכח חמו על בר פדא דלא איירי לא בהקדש עובר ולכך לא חל עליו אבל מקדושת אמו אנה"נ מודה דקדיש וכי פליג בר פדא על התנאים דפליגי חד אמר בהוייתן וח"א במעי אמן הם קדושי. ועוד דבריית' מפורש' הובאה בריש פ' מערימין דבכור במעי אמו יכול להתפיסו לקדושה אחרת הפך בר פדא ונראה דס"ל להש"ס דמאי דאמרי רבנן ולדי קדשים הוא קדושת דמים אבל הכא לא שייך קדושת דמים דאי הכי אפי' ולדות כשרים אינם קדושים מאי אירייא כלאים. אבל קשה דכבר אמרו לעיל בולדי קדשים מודה דקדשי ואפשר דלא שמיע ליה להאי לישנא. אלא דעדיין ק' לי לבר פדא דס"ל עובר ירך אמו מאי שנא דהקדיש א' מאיבריה דקדיש וימכר למחוייב קרבן חוץ מאותו אבר ועלה בדעתי לומר משום דהוי מחוסר זמן ולא דמי לאחד מאיבריה אך כבר כתבו התוס' דלא שייך מחוסר זמן כ"א אחר שנולד וכתבו ומייתי לה בבכורות מקרא וחיפשתי בדף י"ד ולא מצאתי אך בדף ט"ז מצאתי מקרא דכל בכור אשר יבוכר לא יקדיש איש אותו ודרשו ממנו בתמורה דכ"ה משיבובר אי אתה מקדיש אבל אתה מקדישו בבטן ע"ש. ובאמת למסקנא דאוקי פלוגתייהו בעובר של בע"מ לק"מ. ואחרי כותבי ראיתי להרב אורים גדולים לימוד ט"ל שהכריח מזה דאף דבעלמא קי"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם בקדשי מזבח קדיש ולא נאמר כלל זה אלא בקדשי ב"ה ונאים הדברים למי שאמרם אך ראיתי שם לימוד מ"א שהקשה עליו הרב מחנ"א ז"ל דכמסקנא אוקמוה לפלוגתייהו בולד של בע"מ ולבר פדא אין בו אלא קדושת דמים הרי בהדיא אפי' בקדושת ב"ה חלה קדושה על העובר ע"כ ואחר המחילה לק"מ דהא דאמרי' קדושת דמים הוא למזבח וכיון דאזיל למזבח קדושת הגוף קרי ליה וכמבואר בגמ' דבכורות די"ד ע"ש. וראיתי להרב מטה אשר דמ"א ע"ג שהקשה דברי רבי' אהדדי בה' מע"ה כתב אם תלד זכר ה"ה עולה ילדה זכר ה"ז יקרב עולה ופ"ו מה' ערכין דין ב' כתב מה שתעלה מצודתי קדש לא אמר כלים שאין אדם מקדיש דבר של בא לעולם ע"ש והנך רואה שנעלם ממנו ברייתא ערוכה גבי בכור שמקדישו בבטן לקדושה שירצה והיינו דוקא לקדושת הגוף והבו דלא לוסיף עלה

הלכות טומאת מת

פרק ט' הלכה י"א בור שמטילין לתוכו נפלים וכו' כתב מר"ן בפ"ק דפסחים והיינו דלא התירו בגמ' אלא משום דספק הוא דהאי בור לא הוחזק בהכי אבל אם הוא הוחזק שמטילין לתוכו הוי ודאי ולית ליה כתי' בתרא דודאי וודאי הוא אך מדברי מרן בפי"א מה' אלו דין ט' מבואר. שכך הוא לשון התוספתא והוא תימא דא"כ מאי פריך בפ"ק דפסחים מהאי ברייתא דקאמר רבי יהודה ליסייעיה מהך ברייתא דקתני בור שמטיל בו נפלים טמא והיינו משום דאין ספק מוציא מידי ודאי וגם הגמרא לא מייתי מינה ראיה לדבריו ועוד קשה לתירוץ שני של הגמ' דקאמר התם ודאי וודאי הוא תיקשי ליה הך ברייתא ועוד קשה דנעלם מעיניו מ"ש הר"ש בפרק י"ו מאהלות משנה ח' דשם הביא הברייתא דקתני בור שמטילין לתוכו נפלים טהור אר"י מעשה וכו' הרי אף דהוחזק דבור טהור הפך דברי רבינו ויותר יש לתמוה על מאי דמשני בגמ' לתירוץ א' דהכא אפי' ודאי אמרי' אתי ספק ומוציאו וכן ראיתי להר"ש שם שהקשה כן. ולעד"ן דהתם בפ"ק דפסחים לא איירי אלא בתכף ומיד דחזינא דשקל אמרינן דצריך לבדוק אחריו וע"כ הוקשה לו מהך דמדורות הגוים דאף אם לא דר בבית כ"א מ' יום אמרי' אכלתיה וכן נמי. הך דהטילה בפנינו נפל לבור ובא הכהן והציץ מיד אמרי' אכלתיה אבל הך דמטילין לכור ל"ק ליה דהתם כיון דיש