אברהם יגל על הרמב"ם שו

קשה הא אין שליחות לגוי גם בעיני יפלא דזה קושיות הגמ' דקאמר תפשוט דאר"י מתכפר עושה תמורה הרי אף דמקדיש אינו עושה תמורה מתכפר עושה תמורה ואם כן כאן איך הגוי עושה שהוא המקדיש. גם מה שהשיב על מר"ן וכתב דפשט הבעייא מורה כסברת רבינו דהגוי שמימר אדרבה נהפוך הוא דבאמת מעיקרא הוה בעי אם הגוי מימר אך אחר דהקשה לו מברייתא דאין הגוי מימר פירש בעייתו על ישראל מתכפר עושה תמורה כיון דהגוי אינו מימר ומקשה לו מר"י דאף דהמקדיש אינו מימר מתכפר מימר ואהא תירץ דוקא התם משום דמקדי' בר תמורה בדידיה וזהו בעייתו מי בענין מתחלה וע"ס ברשות דתיקו ברשות דיכול לעשות תמורה או לא וכן פירש"י בהדיא ואדרבה אני תמיה לפי' רבינו דהבעייא היא גוי מימר או לא מה תירץ על קושיתו דהקשה מר"י דאף המקדיש ישראל אינו מימר כ"א המתכפר כ"ש גוי וא"כ מה תירץ לו דהתם דאתי מכח ישראל אהני תחלתו וסופו ביד ישראל שעושין תמורה אדרבה כ"ש הוא דמקדיש אינן עושה תמורה כ"ש הכא גוי אינו עושה תמורה אמנם לפי' הראב"ד אתי שפיר וכמו שפירש"י ז"ל גם ק' לי לפי' רבינו ז"ל דכתב מימר הגוי מדרבנן וכתב מר"ן דיצא לו מהא דתני ולא מועלין דאוריית' דהתם קאי על מעיל' וכן הוא בריש מעילה קאמר מדרבנן יש מעילה ע"ש אבל תמורה כיון דהתורה מיעטה דכתיב בני ישראל מנ"ל לרבנן לחדותי דין חדש וכ"ש למ"ש התוס' כיון דאין בהן קדושה לפיגול ונותר אין בו קדושה נמי לענין דאורייתא ואמאי רבנן לא גזרו שם דהוי פיגול ואפשר דיצא לרבינו זה מהא דאמרו בברייתא אר"י רואה אני בכולם להחמיר ומשמע ליה חומרא בעלמא דהיא מדרבנן ולכך כתב ומדברי סופרים גוי מימר אבל מ"ש דהוא ספק משמע דמפרש דהבעיא הכי וליתא כדאמרן ועוד דהתוספות בזבחים כתבו דר"י מחמיר מדאורייתא. אשר ע"כ נ"ל הרבינו ז"ל גריס מיבעי מתחלה וע"ס דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה והכא דנכרי עבד תמורה מדרבנן תיקו ור"ל דוקא התם דמתכפר דבעי' מתחלה וע"ס ברשות ישראל ולכך אינו מימר כי אם המתכפ' שהוא סוף אבל הכא שאינו ישראל בעינן תחלה וסוף שיכול לעשות תמורה וכיון דגוי עושה תמורה די אפילו דנכרי או דילמא בעינן דוקא ישראל או משום שאינו עושה תמורה מן התורה לא הוי תחלה וסוף ממש כיון דמתכפר מן התורה לא דמו להדדי ורש"י ז"ל מפני שמפרש כהראב"ד דמה גירסא זאת כדמשמע מלשונו וכיון דפשיטא ליה העושה תמורה מדרבנן לכך פסק האי דינא והכי דייק לשון הגמ' דלא אמר מתחלה וע"ס ישראל כדאמר לקמיה

פרק ג' הלכה ד' המקדיש וכו' והמיר בו אחר שנפדית ה"ז תמורה וכו' הקשה הלח"מ ז"ל מ"ש מולד קדשים וכו' ע"ש שהצ"ע ואני בער ולא אדע איך אישתמיטתיה ברייתא ערוכה בפ"ב דבכורות דט"ו ע"ב דקתני בהדיא בין לפני פדיון בין לאחר פדיון עושין תמורה ואוקמוה בגמר' הי"ו דמתה משום דמקדושה דחוייה קא אתייא ואין לה כח למיתפס פדיונה לכך מתה והוא כלשון רבינו ממש. ומה שהקשו מ"ש מולדות כבר כתבו התוס' ז"ל לחלק ולפי שרבים משתבשים בכונתם נ"ל פשוט דכוונתם לחלק. בשלמא הולדות לא בא לו הקדושה אלא מכח אמו ולכך אפי' אחר שנפדית עדיין אסורה בגיזה ועבודה כיון דהוא דבר קיל אין לחול על הולד אבל בתמורה כיון דגילה קרא אף בבהמת בע"מ דאין בה קדושה אלא לענין גיזה ועבודה אפ"ה יש בה כח להתפיס בתמורה ע"י תמתפיס להקריבה ה"נ כיון דעדיין אסורה בגיזה ועבודה יש כח ביד המתפיס להתפיסה. אך באמת לא ידעתי מ"ש רש"י ז"ל בפ' הזרוע עושין תמורה קודם פדיונן מה יענה להך ברייתא דקתני בהדיא אף אחר פדיונן מצי להתפיס וגם הרע"ב ז"ל פי' כן ואני תמית על התי"ט ז"ל דכל רז לא אניס ליה איך נעלם ממנו האי ברייתא ולא השיג על הרבנים כדרכו בכל מקום ואולם י"ל כיון דתנא דמתני' תני וההשוטן בחוץ חייב דצ"ל קודם פדיונן לכך פי' נמי הא דתני ועושין תמורה קאי נמי קודם פדיונם דפשטא דמתניתין הכי מוכח אבל להרע"ב ז"ל דכונתו לפסוק הדין לא הו"ל לפסוק הפך הדין וצ"ע

פרק ד הלכה ג' במעי אמן הן קדושים עיין מה שהקשה מר"ן זל וראיתי להלח"מ ז"ל שתירץ דרבינו פי' מתני' בחולין וכיון שכן שפיר אמרי' דרשב"ג ס"ל במעי אמן הם קדושים והש"ס משום דרצה להעמידה בהקדש דומייא דבכור לכך קאמר דרשב"ג ס"ל בהוייתן וכו' ולא הבינותיו כיון דלשיטת הש"ס דאוקמה בהקדש ומוקי לה כרשב"ג ס"ל בהוייתן מאן פליג עליה ורבינו דמפרשה בחולין משום דס"ל כההוא תנא דמביאו בגמ' דס"ל ממעי אמם הם קדושים ומיהו גם לפי מ"ש הל"מ גופיה פט"ו מה' מע"ה דין ז' דרבא דקאמר בפ' מי שמת דף ק"מ מתני' כרשב"ג משום דמפרש לה בהקדש וא"כ מוכרח לומר דס"ל לרשב"ג בהוייתן הם קדושים ואיך רבינו דחה דברי רבא וסוגיית הש"ס מהלכה דקי"ל כרשב"ג דס"ל בהוייתו ותפס דרך אחרת ובאמת לפי מאי דפי' הלח"מ ז"ל דרבא מפרש הך דרשב"ג בהקדש אין צרך לדבריו כאן כלל דהא קאמר רבא דלית הלכתא כרשב"ג ואמורא יש בידו כח לפסוק נגד הכלל וכיון דפסק שם כרבא נדחו דברי רשב"ג אך לפי דבריו בפ"ח מה' זכייה ומתנה דין ו' דהוא עצמו תבריה לגזיזיה כמבואר שם זה לא ניתן ליאמר יע"ש. אשר ע"כ נלע"ד דרבינו ז"ל סמך אסוגייא דבכורות דט"ו ע"ב דקאמר רב ששת מנין שאין מתפיסין הולד אלא לקדושת אמו משום דילפי' מבכור כיון שחל עליו קדושת בכור אין יכול להתפיסו בקדוש' אחרת כך ולדי קדשים אין יכול להתפיס' בקדוש' אחרת כיון שחל עליו קדושת אמו והיינו משום דס"ל ממעי אמן הם קדושים כמ"ש התוס' אמנם התוס' סיימו ואפי' בהוייתן הם קדושים כיון שעומד ליקדש כשנולד קדושת אמו תו לא חייל עליו קדושה אחרת אך לעד"ן דהם דברים תמוהים א"כ מתני' דקתני שם ואם נקבה תקרב שלמים ואוקמוה בגמ' בהקדש כרשב"ג דס"ל בהוייתן הם קדושים ולפי דבריהם אף לרשב"ג לא אתייא כיון דעומד ליקדש בקדושת אמם כשיולד תו לא מתפיס קדושה אחרת וא"כ הך מתני' דלא כמאן דלמ"ד מ מעי אמן הם קדושים ודאי לא אתייא כיון דחל עליה קדושת אמו ודאי למיתה אזלא וכך כתב רבינו עובדיה שם דהך מתני' לא אתייא אלא למ"ד בהוייתן הם קדושים וכ"כ התי"ט ז"ל. אך מה שהקשה ממה ששנינו אין משנין מקדושה לקדושה לא הבנתיו דהא אוקימנא לה כמ"ד בהוייתן וא"כ לא נתקדשו כלל דלמ"ד ממעי אמן אנה"ע דאין משנין והולד ימות כמ"ש התוס' שהבאתי בד"ה הרי איך שיהיה רב ששת ודאי ס"ל כמ"ד ממעי אמן הם קדושים דלא כרשב"ג ואמורא יש בידו כח לפסוק כנגד הכלל ולכך פסק רבינו ז"ל כוותיה. ועוד נראה ממקומו הוא מוכרע דקאמר ר"ה דהיכי ליעבד ליקרבינהו מכח