אברהם יגל על הרמב"ם שה

ומאי תקבר מדרבנן הרי אף גבי מליקה לא הוי חולין שנ"ב כמו שפי' רש"י שם דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה ואיך כתב רבינו ז"ל דהוי חולין שנ"ב ונראה לי דרבי' ז"ל הוק"ל מהא דאמרי' בנזיר דכ"ט אי מה אשם נאכל אף חטאת הבאה על הספק נאכלת אמרת לא דהתם דאינה אלא איסורא דהיינו חולין שנ"ב אבל הכא איכא ב' איסורין נבלה וחולין שנ"ב ע"ש הרי דס"ל לתנא גבי מליק' הוי חולין שנ"ב ואיך אפשר דסתמא דהש"ס דכריתו' פליג אברייתא דהתם ולכך צריך לו' דסתמא דהש"ס פליגי אליביה דר"ש דס"ל הנוחר והעוקר לא הוייא שחיטה לכך מותרת בהנאה דסוגייא דכריתו' ס"ל כיון דמליק' לא הוייא שחיט' מותרת בהנא' ודמייא לנוחר ועוקר אין שחיט' לעוף מן התור' כסברת ר"ל שם ולכך הא דקתני בברייתא הם מדרבנן כדמסיק שם אך סוגייא דנזיר ס"ל כר"י דיש שחיטה לעוף מן התורה ושני איסורין דקתני הם מדאוריי' ומליקה הוייא שחיטה ולא דמי לנוחר ועוקר דהתם לא הוי שחיטה בשום מקום אכל מליק' דבודאי הוייא שחיטה לכך הוי חולין שנ"ב אבל אין לומ' דסוגייא דנזיר כרבנן דפליגי אר"ש דס"ל אף דלא הוי שחיטה הוי חולין שנ"ב והוי כתנאי וכיון דפליגי אליבי' לכך פסק רבי' כוותיה ועיין במר"ן ז"ל דכתב וצריך טעם למה פסק כר"ש. ועוד נ"ל דוקא הכא דכיון דנודע דלא ילדה איגלאי מילתא למפרע שאינה קדושה כלל דהא על תנאי הפרישה קינה דהא לא שייך לו' כל דלבו נוקפו גמר ומקדיש דהא תניא כוותיה דר"י אם עד שלא נמלק' נודע לו דלא ילדה תצא לחולין ולא אמרי' גמר ומקדיש כמו דאמרי' גבי אשם ואין לומר דאתייא כר"מ מדלא מקשה ליה הש"ס ומתרץ ליה דשאני התם דכיון דבא על חטא וירא מחטאוגמר ומקדיש אבל הכא דאינו בא אלא לאכילת קדשים לא קפיד כוליה האי וא"כ כיון דהוי חולין גמורים ומליק' גבי חולין לאו כלום הוא ולא הוי שחיטה כלל לכך הוי חולין שנ"ב אבל גבי ספק שיש בו צד קדש כיון דמהנייא ביה מליק' והוייא שחיטתו לכך הוי חולין שנ"ב מכח צד החולין. אך אמנם ממ"ש רש"י בכריתות דכ"ו ע"ב בד"ה ואסורה ובהנאה נמי אסורה דשמא קודש היא ולא כתב משום דהוי חולין שנ"ב כדאמרי' בנזיר משמע דס"ל כמונח דמליקה לא הוייא שחיטה כמ"ש לעי' ולית ליה הך חילוקא שכתבתי ואפשר דהכריחו לזה האי סוגייא דס"ל כר"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה והך ברייתא דנזיר דקתני ב' איסורין הם מדרבנן כמבואר שם איך יתיישב הך בריית' דקתני אסורה בהנאה כיון דס"ל כר"ש דמליק' לא הוייא שחיט' ומותרת בהנאה כמו נוחר ועוקר לכך כתב משום קודש הוא וכו' כנ"ל. ומן האמור הנה מקום אתי ליישב מ"ש רש"י בכריתו' ד"ז ע"ב בד"ה מביאה וכו' ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה דאמאי לא פי' דבמליקה לא חשיבא שחיטה כמו שפירש כאן ולפי האמור ניחא דהתם קתני מתני' דאסור' בהנאה והיינו משום חולין שנ"ב ולכך לא שייך לומ' דמליקה לא חשיבא דאפשר דס"ל למתני' כחכמים דפליגי אר"ש דאף בנוחר ומעקר הוי חולין שנ"ב או אפשר דס"ל לתנא דמתני' דיש שחיטה לעוף מן התורה ומליקתו זוהי שחיטתו וס"ל אף כר"ש דנוחר מותר בהנאה אלא דק"ל על ההבאה דזורק על המזב' דבר חולין ולכך כתב כיון דאין בו אכיל' מזבח לית לן בה ואפ"ה כתב דבנזיר מפקינן מקרא דמביאין על הספק ומוכרח לומר דטעמא הוא דאין בו אכילת מזבח ואפ"ה כתב ד"ח ע"א ד"ה ואין השאר דבקושי התירו מליקת ספק למזבח

פרק ג' הלכה ה' אבל אם ראה שתים בליל שמיני וכו' ואינו מבי' קרבן. הקשה מרן ז"ל והא ר"י ס"ל דלילה אינו מחוסר זמן ותירץ בתירוץ הב' דסוגייא דגמ' קאמר דכ"ע סברי לילה מחוסר זמן ולכאורה נראה דאין ראייה מהתם כיון דהוא בדרך דחייה ונ"ל דראייתו היא מדלא קאמר דכ"ע סברי לילה אין מחוסר זמן וכמ"ד אינו מביא בזב בעל ב' ראיות ולמ"ד מביא איירי בזב בעל שלש ולכך מביא שתים והכי מוכרח לר"י דס"ל לילה אין מחוסר זמן ולכך נטמא בלילה מביא היכי מוקי הך פלוגתא דתנאי אם לא על פי האמור

הלכות תמורה

פרק א' הלכה ד' המתכפר הוא שעושה תמורה ולא המקדיש. דע דכתבו התוס' בתמורה דף ז' ע"ב ד"ה אין זכין וז"ל דר"ל אף בתר המתכפר ולאו לאפוקי בעלים אתו ע"כ ולפי פשטן הם תמוהים מהא דבעי רמי בר חמא דף יו"ד המקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה ופשיט ליה מהא דצבור אין עושין תמורה הרי מתבאר דמתכפר דוקא הוא דעוש' תמור' ולא המקדי' וראיתי להרב שביתת יו"ט שהביא קושייא זו על התוס' משם הרבני' ז"ל והצרי' עיון והרב המחבר הנז' רצה לישב הגמ' לדעת התוספות דרמב"ח פשיטא ליה דהמקדיש עושה תמורה שהוא בעל הקרבן אבל מרתפק כמתכפר ג"כ או לא ואהא תירץ לד דאי מקדיש דוקא א"כ צבור עושין תמורה וכו' אלא ודאי שהמתכפר עושה ובזה לא אהני תמורת השליח כיון שהמתכפרים הם רבים וקי"ל אין עושין תמור' ובענין כזה דהמתכפר אינו אינו עושה המקדיש ג"כ אינו עושה הואיל ורבים מתכפרים בו עכ"ל והוה תמוה דמ"ש ממתכפר יחיד דאם עשה שליח להקדיש לו קרבן דיכול לעשות בו תמורה אף דמתכפר אינו יכול אבל אי אמרי' דמתכפר עושה תמור' ולא המקדיש שפיר מוכיח דאי מקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בקרבן צבור גם מלשון הבעייא דאמר או מתכפ' ולא קאמר אף מתכפ' משמע דמיבעי"ל נמי במקדיש ואפשר לומר דזהו מה שהכריח רבא דלא אפש"ל דהמקדיש עושה תמורה אף המתכפר אינו יכול' לעשות תמורה אלא ודאי אף מתכפר דיחיד עוש' ולכך המקדיש עושה תמורה. אמנם נ"ל דהתוס' עצמם בד"י ד"ה אמר רבא מפרשים כרש"י והרמב"ם דכתבו אי מקדיש עושה תמורה מצינו והא דכתבו ולא מצינו למימר אי מתכפר עושה תמורה וכו' רצ"ל כיון דצבור הקדישו ומתכפר עושה תמורה מצינו תמורה בצבור ואם כן מה שהכריח רבא דמקדיש אינו עושה תמורה מה ראית דשייך להכריח מזה דמתכפר אינו עושה תמורה ואהא תירץ כיון דמתכפר יחיד לית לן בה והרב ז"ל רצה לפרש בתוס' דצבור עושין תמורה ואין זה במשמע וכיון דאין זה אמת אין להאריך בדבריו ולעיקר הקושייא על התוספות כבר כתבתי בליקוטי למס' תמורה דאינם ענין להש"ס כלל וכמו שירא' המעיין קחנו משם ודו"ק

הלכה ו' אין קדשי גוים עושים תמורה. עיין מ"ש א מר"ן ז"ל ומ"ש הלח"מ דמתכפר נתן לו רשות לעשות תמורה קשה דוקא בעל הקרבן יכול ליתן רשות דהוי כשלוחו אבל כהן דעדיין לא זכה בו לא מיקרי בעליו ואפשר דמיירי לאחר שזכה בו נתן רשות לגוי אך