אברהם יגל על הרמב"ם שג

בפ"ב דהביא הך דינא לענין חטאת וה"ל לו' דחייב אשם. ומזה נסתר מ"ש דלא נקיטינן כר"י דרבינו הביא הנך דינים דר"י ודאי לא קאי אלא אחטאת וכבר כתבתי לעיל ישוב נכון לדעת רבינו ז"ל ע"ש

הלכה ז' האוכל וכו' כתב מר"ן ז"ל ופסק כר' ואע"פ דפליגי רבים עליה משום דמפרשי אמוראי למילתיה ואין צורך לזה דסתם משנה כוותיה ועיין מ"ש פ"ו דין י"ב וכן סתם ברייתא תניא כוותיה דקתני כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת

פרק ט' הלכה יו"ד כל המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחלה וכתב מר"ן ז"ל דפלוגתא דר"ע ור"ט ופסק כר"ע ואני תמיה איך לא ראה מה שהקשו התוס' שם דהוא הפך ש"ס ערוך בכריתות דאמר רבא שם מדברי שניהם. נלמוד דס"ל לא בעי ידיעה בתחלה ולולי דברי מר"ן נלע"ד ע"פ מאי דאמרו בכריתות ד"ז גבי מה דאמר במתני' ר"י אבל אם היו שתיהן עומדות שתיהן מביאין קרבן א' ונאכל דפריך בגמ' מר"י דס"ל אין תנאי בקרבנות ומשני דוקא גבי חטאת דתלוי בידיעה וכו' ע"ש ולכאורה הוא תמוה דהא גבי אשם נמי אמר ר"י בהך משנה דכ"ב דאין שנים מביאין אשם אחד וצ"ל דס"ל אף גבי אשם בעי ידיעה כמו חטאת ואמר ר"ן שם דמאן ת"ק הוא ר"י וכיון דסתם לן תנא כוותיה לכך פסק רבינו כוותיה. ולעד"ן דזהו כוונת י"מ שהביא מהרש"ל ז"ל לשבת דע"א ע"ב שכתבו דר"י דאמר אין תנאי בקרבנות משום דס"ל דאשם בעי ידיעה ע"ש ולכאורה אינו מוכרח דהא כתב רש"י ז"ל דס"ל או כרבנן דפטרי או כר"מ דמחייב שניהם אלא דכלל בידינו שאין תנאי בקרבנות אך לפי האמור ניחא דלכך סבר אין תנאי משום דס"ל דבעי ידיעה כאמור גם מ"ש מהרש"א שם דחכמים דפטרי משים דס"ל דבעי ידיעה אינו מוכרח דחכמים בעיקר דינא מיירו דפטרי מאשם תלוי לאפוקי מר"ע. אמנם באמת לא אוכל להתאפק מה יענה רש"י ז"ל בקושיית התוס' ז"ל ע"כ נלע"ד לו' דרש"י ז"ל הוק"ל במאי דאמר ר"ע גבי שנים שאכלו א' חולין וא' הקדש שמביאין ב' אשמות כיון דמודה לר"ט באכילה מועטת דיביא בתנאי למ"ל להביא ב' אשמות כיון דהוייא חתיכה אחת אין לך אכילה מועטת פחותה מזו ומשמע אפי' אין בה אלא כזית ומ"ש מהרש"ל לדחות הי"מ במ"ש לחלק בין אחד לשנים דוקא גבי אחד מהני תנאי אבל גבי שנים לא מהני תנאי לא ידעתי פירושו דהסברא היא להפך דגבי שנים דאין אשם מתחלף לקרבן אחר לא מהני תנאי כ"ש גבי אחד דהאשם מתחלף לנדבה דהיה נאכל ועכשיו הוי כליל דלא מהני תנאי ומעתה הראייה שהביא מר"י גופיה דלא פליג אר"ט אינה ראייה דר"י איצטריך לחידושא אף דאין אשם מתחלף לקרבן אחר לא מהני תנאי וכ"ש דאחר דהוא מתחלף דלא מהני תנאי. דעיקר ראיית מהרש"ל ז"ל היא מר"ע גופיה דס"ל דבאכילה מועטת מהני ביה תנאי איך אמר גבי שנים דיביא ב' אשמות והיא הקושיא שכתבתי אשר ע"כ נראה דמאי דאמר ר' דמודה ר"ע באכילה מועטת הוא משום דאמר ר"ע נראין דברי ר"ט באכילה מועטת לכך אמר ר' דמודה לו בזה והיינו דעדיין לא שמע הא דר"ע דאמר גבי ב' באכילה מועטת דלא תהני תנאי ומעתה הא דאמר נראין דבריו באכילה מועטת הוא לסברת ר"ט כאלו אמר דודאי אם אכילה מועטת ניחא ליה בזה אבל אם אכילה מרובה אדרבה יפה לו להביא ב' אשמות

אמנם בעיקר הדין כיון דס"ל דבעי ידיעה לא מהני תנאי ולכך רבא דקאי אמתני' דקתני דמודה לו ר"ע קאמר מדברי שניהם נלמוד דלא בעי ידיעה. אמנם לאחר דשמע מתני' דר"ע גופיה קאמר דלא מהני תנאי ודאי דחזר אף רכא דאמר מדברי שניהם דלא קאי אלא אר"ט לחודיה דס"ל דמהני תנאו כיון דהמקשה דאמר סוף סוף לא מקשה אלא למאן דלא בעי ידיעה גם אין לחלק בין אחד לשנים כמ"ש מהרש"ל ז"ל דא"כ הא דאמר ר"ע גופיה באחד דאכל הראשונה דיביא אשם תלוי וכשיודע לו יביא אשם ודאי ולמה לא יביא אשם בתנאי ויפטר מאשם ודאי כשנודע לו ואין לומר דבא להודיענו דעיקר הדין דמחייב אשם תלוי לאפוקי מחכמים כיון דכבר הוזכרה פלוגתייהו במשנה קמייתא אלא ודאי דבא להודיענו דלא מהני תנאי בין בא' בין בשנים ואמטו להכי פירש"י דזהו פלוגתייהו דר"ע ור"ט וה"נ כוונת מר"ן ז"ל ודו"ק. הן היום נדפס ס' טוב עין למהר"י אזולאי וראיתי לי בדף כ"ו שהאריך בלשון זה של רבינו ובסוף כתב דרבינו ז"ל פסק כר' יוסי דאמר בפ"ב דכריתות דאין מביאין ב' בשותפות ומפרש רבינו משום דאשם בעי ידיעה בתחלה ע"ש ולעד"ן דאינו מוכרח דכוונתו היא כיון דאם יודע לו בעי לאתויי אשם ודאי למה להו לאתויי אשם בשותפות ולכך פירש"י ז"ל דס"ל אין תנאי בקרבנות דהא ר"ש דס"ל מביאין אשם בשותפות מוכרח דס"ל לכשיודע לו מביא אשם ודאי דהא גבי חטאת דאמר מביאין חטאת בשותפות צריך אתה לו' כשיודע מביא חטאת דגבי חטאת לא מהני אלא בידיעה לכ"ע דמקרא מלא הוא

פרק י"א הלכה ח' היה טמא וכו' עיין להכ"מ ז"ל ועיין להח"ן ז"ל בחי' למס' כריתות שהקשה עליו לדבריו הו"ל לרבינו ז"ל לפסוק הא דר"י לענין טהרות דמותר ליגע ודוקא בינו לבין עצמו ולעצמו ומכח זה כתב דר"י פליג על ר"ן ואישתמיטיה שרבינו ז"ל פסק הא דר"י פט"ו מהלכות אבות הטומאו' י"א ע"ש והיא משנה ערוכה פ"ה דטהרות ולא בא ר"י לחדש אלא על ר"ן שכתב הלכתא למשיחא וכל מקום שפסקו הלכתא למשיחא היה מקשה ר"י עלה ולכך הכא דפסק ר"ן כר"י בא ר"י לומר הכא לאו הלכתא למשיחא דאיכא נפקותא לזה"ז למגע טהרות ואגב מפרש דינא דמתני' דוקא בינו לבין עצמו וכו'. אך אמנם ק' לי דלפי פסק רבינו דחכמים מודים לר"מ דהיכא דמכחיש את העדים אינו נאמן איך יתפרש הך סוגייא דריש מציעא גבי ק"ו דר"ח דקאמר מה לפיו שכן נאמן להכחיש את העדים ומכח זה אמרו דס"ל לר"ח כר"מ והא כ"ע מודו בהכי ובשלמא לפסק הראב"ד ז"ל דפסק כר"י אתי שפיר דסוגייא דהתם אזלא לפי מאי דפסק ר"ן כר"י דנאמן להכחיש העדים והא דהעמידה ר"ח כר"מ הומ"ל כחכמים אלא דחדא מינייהו נקט אך לרבינו דפסק כחכמים הוייא תיובתיה ומה גם דראיתי להרב מח"א בנימוקיו להלכות שגגות פ"ד שכתב וז"ל ופסק הרמב"ם כחכמים וכן מתבאר מסוגייא דריש מציעא ומכח זה תמה על מהרימ"ט שפסק כר"י ע"ש והוא פלא וצ"ע

פרק י"ב הלכה א' כל דבר שחייבין על שגגתו וכו' כתב הרמ"ל זל לר"מ דמחייב על ספק מעילות אשם תליו יוה"ך אינו מכפר ע"ש ולע"ד אינו נוח לי. דא"כ הו"ל לפלוגי