אברהם יגל על הרמב"ם שא

כוח לי דשם נדה שהוא גורם האיסור נמי אינו חלוק אך לפי האמור יתיישב שפיר ודוק בלשונו שכתב גופי הבהמו' שר"ל אף אם הם שחוטים מ"מ גופן ניכר לעין כל שהוא חלוק מחבירו וכן נמי כוונת הבעייא האוכל מה' זבחים כיון דבאו מגופין מחולקין ומעתה אני תמיה על מ"ש הק"א ז"ל וז"ל ולא דמי לה' נדות משום דלית בתו אזהרה כיון דעיקר הבעייא אי דמייא לנדה או לא מאי מקשה וצ"ע

הלכה ט' וכן יראה לי שה"ה בבעילות וכתב מר"ן ז"ל דהחידוש הוא אף שהבעילה בגוף א' וכו' ותמהני איך יצא מפי קדוש דברייתא היא מפורשת בכריתות דפליגי תנאי בזה ופסקו רבינו ז"ל ריש פ"ה וכתב מר"ן ז"ל שהיא פלוגתא דתנאי ופסק כחכמים ואיך כתב כאן יראה לי דה"ה בבעילות גם בריש פרקין כתב רבינו דין שגגת המאכלות כדין שגגת הבעילות הרי דדין הבעילות פשוט יותר מהמאכלות. גם מ"ש מר"ן בתי' השני דהחידוש הוא משום דאי אפשר לערבן הוא מבואר בכריתות דט"ו דלא נאמר אלא לר"א אבל לרבנן לית להו האי סברא כלל. וכיון דהכי סברת רבנן אין תלה הדבר ביראה לי. אשר ע"כ נ"ל להגיה בדברי רבינו שה"ה במעילות וכוונתו היא לפי מ"ש לקמן פ"ט דתמחויין מחלקין לאשמות ופסק שם דבעי' ידיעה בתחלה שחטא ואח"ך יקריב אשמו והיינו דכתב כאן כי היכי דגבי חטאת דידיעות מחלקות וחייב על כל ידיעה ה"ה במעילות דידיעות מחלקות לאשמות ומפני שלא אמרה המשנה בפ' ספק אכל כ"א אשם תלוי דידיעות ספק מחלקות לכך כתב כאן דה"ה באשמות ודאין דידיעות מחלקות ודו"ק

הלכה י"ב מי שאכל וכו' שידיעת ספק וכו' אינה מחלקת לחטאת. כתב מר"ן ז"ל ומשמע לרבינו דהלכה כר' מדשקלי וטרי אמוראי לפרושי טעמיה ע"ש ושותיה דמר לא גמירנא דאם כוונתו על חילוק חטאות לו' דוקא ידיעת ודאי אבל ידיעת ספק אינה מחלקת מאי ראיה מייתי מהא דשקלי וטרי אמוראי דהא קאמר בגמ' הא ר' והא רבנן ופירש"י ר"י ור"א דפליגי א"כ הרי מבואר דאף למ"ד דס"ל דידיעה מחלקת מודה לרבנן דוקא ידיעת ודאי ולא ידיעת ספק א"כ דינו של רבינו דפסק ידיעת ספק אינה מחלקת אתי כר"א ור"י דפליגי עליה דר' דקי"ל כותייהו לגבי ר' דרבים נינהו ואם כוונתו על סוף הדין דחייב אשם על כל אחת ואחת לאפוקי ר"י ור"א מאי קאמר דפסק כרבא דבתרא הוא וכר"י לגבי. ר"ל ועוד דאסיקנא ר"ל בקושייא לענין אשמות ואין צורך לזה דכ"ע ס"ל דבאשמות חייב על אחת ואחת ולא פליגי אמוראי בפירושא דר' אלא בחטאות ועוד סתם משנה בהדיא כר' דקתני אם היתה ידיעה כשם שמחלקת לחטאות כך מחלקת לאשמות והיינו בלא הודע כדקתני ברישא וא"כ השני דיני' מבוארי' במשנ' וכל שכן לדעת התוס' דס"ל דר"א ור"י מודו לר' מאי דקאמר הא רבי הא רבנן הוא קאי על סתם משנה דקתני כשם דידיעת חטאת וכו' דאיירי בידיעת ודאי דקתני אם היתה ידיעה וצ"ע. וראיתי להרמ"ל ז"ל שהקשה מתוס' דשבועות לומר דר"י ור"א מודה לר' ולא ראה פירש"י בכאן כאמור גם מ"ש דמר"ן קאי על סוף הדין לא ידעתי איך לא השגיח בדבריו וכמ"ש ועוד קשה דלקמן פ"ו ז' פסק רבינו בהדיא דחייב אשם על כל אחת ואחת וכתב מר"ן שם דפסק כר' משום דאמוראי שקלו וטרי וכו' א"כ מ"ש כאן הוא קאי על החטאות ולומר דכוונת מר"ן ז"ל דס"ל דכיון דלמ"ד ידיעת ספק פליגי ר"י ור"א עליה דר' וס"ל דאינה מחלקת כך למ"ד ידיעת ודאי מחלקת ס"ל דר"י ור"א פליגי עליה דר' וס"ל אפי' ידיעת ספק מחלקת דאין סברא לו' דס"ל אף ידיעת ודאי אינה מחלקת הפך הדין ולכך כתב הא דפסק רבינו דס' ידיעה אינה מחלקת בחטאות לא אתי אלא כרבי. זה לא יתכן מכמה אנפי חדא דא"כ הוו להו סברות הפוכות דלר"ל כיון דר' איירי בספק ידיעה שפיר י"ל דר"י ור"א ור"ש ס"ל דלא הוי ידיעה ולר"י דס"ל דר' איירי כודאי אך רבנן ס"ל אפילו ידיעת ספק הוייא ידיעה ועוד כיון דאיירי בספק כדמשמע מלשונו דרבי אדרבא פליגי לומר דלא הוי ידיעה ועוד לר"י דס"ל דספק ידיעה הוי ידיעה לרבנן א"כ קשה אר"ש ור"י ור"א דס"ל דלא הוי ידיעה ואפי' דלא כתיבא אלא מונעלם הכא דכתיב בהדיא ס"ל דהוייא ידיעה אלא ודאי לר"י כ"ע ידיעת ספק לא שמה ידיעה ואתי פסק רבינו ככ"ע וצ"ע

פרק ח' הלכה ב' אכל חלב וכו' אם היה בו כזית וכו' מדלא כתב אם אכל כזית משמע דקאי אחלב והספק הוא אם יש בו כזית וכן הוא לשון המשנה אם יש בו כשיעור דקאי אחלב ולא על אכילתו מדלא תני אם אכל כשיעור וכיון דידעי כ"ע דהוא חלב הוי האיסור נקבע למ"ד דבעי' איקבע איסורא וגרע ממ"ש רבינו לקמן עד א' אומר לא אכל חייב משום דנקבע איסורא ע"פ עד א' ואפי' במוכחש וכ"ש הכא דאינו במוכחש דכ"ע ידעי שהוא חלב ומעתה בכזית ומחצה למ"ד איקבע איסורא חייב ודלא כסברת התוס' כמ"ש הלח"מ ז"ל ודלא כהרב ח"ן בשיטתו לכריתות שהשיגו ע"ש. ומה שהקשה מר"ן ז"ל מה שפסק כר"ן ושביק רבא תירץ הלח"מ ז"ל משום דמתני' בפ' בתרא דכריתות מוכחא כוותיה וכ"כ התי"ט והרב בה"ז ע"ש ואני תמיה דא"כ אמאי לא מקשה הש"ס על רבא ועל ר' זירא מהך מתני' מוכרח לומר דפשיטא ליה לאוקומא כמ"ד לא בעינן חתיכה משני חתיכות כדפירש"י ז"ל שם ואיך כתב הבה"ז דלא כרש"י וכנראה דהוא מוכרח כאמור וכן ראיתי להרב ח"ן בפ"ט דמנחות שהקשה עליהם כן ולעד"ן ליישב כוונתם מהא דאמ' רבא א"ר חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואכלה באנו למחלוקת ר"א ורבנן ומפרש רבי' דר"א ס"ל לא בעינן חתיכה משני חתיכות דלא כפירש"י ז"ל שפי' מתנדב וכו' ואם איתא למה ליה לומר ר"א דמשמע ר"א לחודי' והא כמה תנאים ס"ל כן כמבואר במשנה דלקמן אלא ודאי צ"ל דלא ס"ל הך סברא דלא בעי' חתיכה משני חתיכות אלא ר"א לחודיה ומעתה צ"ל דס"ל לרב גופיה כר"ן דס"ל איקבע איסורא והך מתני' דלקמן דפ' בתרא ס"ל כר"ן והנך אמוראי לא ס"ד הך מימרא דרב ויהבי טעמא אחרי' בדברי רב כן נראה לי כוונתם דלא ליהוו ח"ו טועים אף שיש לדחות

אבל לענד"ן הכרח רבינו דפסק כר"ן חדא דלרבא ור"ז דבעי' שתי חתיכות מוכרח לומר דמתני' דקתני ואפי' אכל ספק יש בו כשיעור הוא קאי על רישא דמתני' דספק אכל דמיירי בשתי חתיכות ומוכרח דמיירי בס"ס כמ"ש התוס' וזה הדן הוא חידוש גדול דהוא הפך הדין דקי"ל בעלמא ס"ס מותר לגמרי וכמ"ש הפר"ח בי"ד סי' ק"י ע"ש ועוד דצ"ל דהא דקתני אם יש בו כשיעור דמשמע דקאי על החלב ולא על אכילתו מדלא אמר אם אכל כשיעור דמיירי בכזית ומחצה ולכך כשאכל חתיכה