אברהם יגל על הרמב"ם רצט

בהדייא פ"ז מהלכו' לולב דמברך תחלה ואח"ך נוטלו וא"כ הך בשייתא דנטלו ה"פ כשהוא נוטלו לצאת דוקא לס"ד הוא דפירושא הכי בגמ' דנטלו כבר ומברך על הנענועים גם מ"ש משום דס"ל אף דיצא כבר כיון שהוא טרוד בו וחושב דלא יצא פטור וכמו גבי תינוקו' דאף דמל בשחרית של שבת פטור על השני וכו' ליתא דא"כ מאי קאמר בגמ' לא שנו אלא שלא יצא וכו' לפי דעת רבינו ז"ל אלא ודאי דוקא התם דמצוה גופה לא ניתן לידחות דמדאג ביה נפק ביה ולכך לא אפשר שיטעה בתרתי ועוד דהרי כ' הרמב"ם כדי לצאת בו ולעד"ן דסמך אמ"ש בה' לולב דאין יוצאין ך בו אלא דרך גדילתו

שם נודע לו אח"ך שמשכו הבעלים וכו' עיין מה שהקשה הלח"ם ז"ל ע"ש ונ"ל דרבינו ז"ל סבי"ל דוקא התם משום כיון דידע שיש חתיכות נותר הוה ליה לבדוק ולכך כיון דלא עשה מצוה חייב והכי משמ' דקאמר שהיו לפניו צלי של פסח ושל נותר ולא אמר סבור שלפסת ונמצא נותר דומייא דטריפה גלוייה אבל גבי מתני' אינו יודע לשאל גם ר"א מיירי בהכי דכהן השוחט מצא כבש בעזרה דראוי לפסח ולא ס"ד למישאל ואפ"ה חייב מוכרח דלית ליה טועה בדבר מצוה דהא עסיק בשחיט' הפסחים דהיא מצוה ועשה מצוה ודמייא לב' תינוקות דמל אותם בשבת ואפ"ה ר"א מחייב ודוק. ובהכי ניחא לי מה שהקשו התוס' דע"ג בד"ה שחטו והא לא עשה מצוה ומתניתין אוקימנא כר"ש וכו' יעו"ש דמתני' נמי איירי בכהן השוחט הפסחים ובודאי עשה מצוה ולכך אף באלו לא עשה מצוה כיון דבהול בשחיטת הפסחים פטור. ולעד"ן דזה מוכרח דמה תי' דר"מ קאמר לה והא ר"מ גופיה אמר של ע"ש בשבת חייב כיון דלא עשה מצוה אלא ודאי דוקא הכא דנדחה שבת אצל פסח אחר דהוא בר מצוה ובזה נמי ניחא מה שהקשה הרב מ"ק ז"ל דף קל"ד עמ"ש רש"י ז"ל גבי צלי של קודש ונתחלף לו בנותר חייב דלא עשה מצוה מ"ש מהא דכתב מר"ן ז"ל דאם מל שלאחר השבת בשבת פטור אף דלא עשה מצוה שהנ"ע דשאני התם דשבת נדחה אצל גבי של שבת והוי חול דלא שייך זה גבי אכילה

הלכה י"ו מי שהיו לפניו בליל פסח וכו' הקשה הרב מ"ק דלפי מ"ש מר"ן לעיל דאפי' שלא מל אלא של איסור לחוד פטור מ"ש דגבי צלי דחיים ובשלמא לפי' הרמב"ם ניחא דאכילת פסחים לא מעכבא אך לפירש"י דצלי דחטאת דמעכב מאי שנא מתינוקות ע"כ. ולק"מ דוקא גבי חטאת משום דלא רמייא עליה דהאי כהן דאפשר בכהן אחר אבל תינוקות הוא דמחוייב למול וכבר כתבנו לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דלא כהכ"מ ז"ל

פ"ד הלכה א' אפי' עשה המ"ג אלו וכו' חייב חטאו' וכו' ותמה הרמ"ל ז"ל דהיכי חייב מ"ג דבגברי ליכא אלא מ"ב והיא קושית חזקה ואפשר לומר דכיון דרבי' פסק כר"ל דאפילו בלאו א' חייב שתים כמ"ש הרב ז"ל א"כ שפיר איכא מ"ג דהיכא דהביא זכר אחר עליו דחייב שתיים כמ"ש רבינו לקמן בפ"ה משום דגופין מחולקין אך לר"י דס"ל כיון דבלאו א' הם אפי' גופין מחולקין לא חשיב במתני' אלא לאו א' לכך איצטריך לאוקומי מתני' כר"י דס"ל דאיכא ב' לאוין ויש הכרח לזה דלא חשיב תנא דמתני' הבא על שתי אחיות משום דגופין מחולקין כיון דבלאו א' הם ומזה אפשר לומר דאף ר"ל מודה בזה ולכך איצטריך לו' כיון דחלוקין במיתה הוי כמו חלוקין בלאוין ומוקי מתני' כר"י ולכך לא תנא ידעוני לסיימינהו לכריתות משום דסבי"ל כר"י דלית ליה הך סברא דלסיימינהו ודלא כהתוס' שם שהניחוהו בתימא ע"ש. אך קשה איך פסק כר"ל לגבי ר"י תירץ הרב ז"ל מדקאמר הש"ס הא דקתני מתניתין אף מגדף משום דלא תני ידעוני הוא משום דס"ל כר"ל ע"כ. וכבר כתבו התו' דלר"י אתייא מתני' כפשט' דקאי. אפסח ומילה אשר ע"כ נלע"ד דרבי' ז"ל הוק"ל מאי דקאמר בגמ' גבי פלוגתא דר"ע ורבנן דאמר ר"ע מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת וכו' ומקשה הגמ' וכללא הוא והא פסח ומילה וכו' ומאי קושיא דפסח ומילה אף שיש בו כרת כיון דאינו אלא קום עשה ודאי אין בו חטאת אבל מגדף דיש בו לאו פשוט מקרא דאלהים לא תקלל לכך חידש דמגדף הוא מברך את השם וכתב בו כרת משום דקי"ל אין חטאת באה על דבר שזדונו לאו וכרת. גם הוקשה לרבי' ז"ל מ"ש התוס' בפ' ד"מ דס"ה בד"ה הואיל לר"ע היכי חייב ידעוני והא לית ביה כרת במקום קרבן ולכך מפרש רבי' דהש"ס אליביה דר"ל דס"ל לר"ע בעי מעשה ומגדף לית ביה מעשה לכך מקשה הגמר' שפיר דקאמר ר"ע כיון דיש בו כרת מיחייב אף דלית ביה מעש' מאי שנא מפסח ומילה דיש בם כרת ואפ"ה לא מיחייב כיון דלית בהו מעשה ולכך משני דהתורה ריבתה אותו כיון דכתיב כרת דידיה במקום קרבן וכיון דהש"ס ס"ל כר"ל לכך פסק כוותי' דידעוני דאית ביה מעשה לכך חייב בהדי אוב אף דבלאו א' נאמרו ודוק. אמנם מה שהכריח הרב ז"ל מנותר ופיגול דבלאו אחד נאמרו ואפ"ה לכ"ע חייב שתיים וכו' לא ידעתי מה יענה ר"י בזה דהא הוא דאמר מניינא דריש כריתות לומר דהעלם א' חייב על כל א' א' ומתני' קתני בנותר ופיגול וכנראה שלא ראה דברי התוס' ז"ל בפ' כל שעה דכ"ד בד"ה הא דלגבי נותר כתיב קרא דלא יאכל ופיגול יליף מיניה בג"ש וכן פירש רש"י במתני' ריש כריתות יע"ש

פ"ה הלכה ג' מכאן אתה למד שזה שאמרו וכו' בד"א וכו' אבל אם היה זכור אחר חייב ע"כ גוף וגוף. הנה מקור דין זה הוא בסנהדרין דנ"ד ע"ב הביא זכר עליו לר"ע אינו חייב אלא על א' כיון דשניהם בלאו א'. אך מ"ש בד"א בגוף אחד אבל בשני גופין חייב על כל א' וא' הוא הפך הש"ס שם דקאמר הנרבע לזכר או הנרבע לבהמה לר"י אינו חייב אלא א' הרי דגופין מחולקין לית לן בה כיון דשניהם בלאו א' ואף שכתבו התוספות לר"י לית ליה הך סברא דגופין מוחלקין הוא תמוה דמנ"ל לר' אבוה דר"י פליג אכולהו תנאי דס"ל דגופין מוחלקין חייב שתיים אף דלאו א' הם ואף לרבנן דפליגי אסומכוס בחולין דפ"ב גבי או"ב וס"ל דאמרי' גופין מוחלקין כבר כתב רש"י שם דוקא התם דחד מעשה הוא וחד התראה ע"ש ועוד ק"ל דאיתא בכריתות דט"ו דאמ' ר"א גופיה משום ר"י גבי אשה ובתה דלא אמרי' גופין מוחלקין משום דגילה קרא דעשאן הכתוב זמה אחת לכולן משמע דבעלמא מודה היכא דגופין מחולקין חייב שתים אשר ע"כ נלע"ד דס"ל לר"א דלא אמרי' גופין מחולקין אלא דוקא גבי בני אדם דבהו גילה קרא אבל גבי בהמות לא אמרי' גופין מחולקין ולכך הנרבע לזכר ולבהמה אינו חייב אלא על הזכר ואפשר לו' דה"ל כוונת התוס' אך לפ"ז תגדל התימא על רבינו ז"ל שכתב האשה הנרבעת לשתי בהמות חייבת הפך סברת ר"א וצ"ע. ושוב ראיתי להירושלמי בפ' כלל גדול דר"א גופיה אוקמיה ר"י כר"א דס"ל דכל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד הטיל כרת לכל א' וא' ומעתה לא דריש