אברהם יגל על הרמב"ם רצז

פ"ג כיון דכתיב קרא לא יבקר איך שייך לומר דיפריש בע"מ מן העדר כדי שלא יעבור ועוד כיון שבאה הקבלה דתמורת שמו נגאל מה לנו לחוש לזה וצ"ע. וראיתי להתי"ט זל בסוף בכורות שכתב וזל ומ"ש הרב הלכה שאין הי"א עושה תמורה דתמורת בכור קרבה כדתניא בפ"ג דתמורה וכו' והוא משולל הבנה וכל המפרשים חתרו ליישבו ולא יכלו לכך נ"ל דצריך להגיה בלשונו דתמורה שמו קרבה כדאמרי' בתמורה די"ג ע"ש

הלכות שגגות

פרק ב' הלכה ב' כל העושה מצוה וכו' עיין להלח"מ ז"ל שכתב דפסק רבינו ז"ל כר"ש ולכך תמה אמאי לא חילק רבינו גבי אימורי צבור בדוקא דקדם ושחטינהו ברישא וגבי תינוקות בקדם ומל של ע"ש תחלה דבכה"ג חילקו בגמ' לר"ש יע"ש דהניחו בצ"ע. ולעד"ן דמבואר הוא בדברי רבינו ז"ל שכתב וז"ל וכן אם שחט יותר על חובת היום חייב על התוס' דמדקאמר יותר משמע דכבר שחט חובת היום וכן מדקאמר חייב על התוספת הכי משמע דהראשון ששחט אף דלא היה מטלאים המבוקרים אינו חייב עליו כ"א על השני וגם גבי תינוקות הזכיר זה והוא דכתב על שניהם והוא לכל הפירושים דחוק אלא ודאי כוונתו היא דבודאי לא שייך דימול שניהם כיון דלא יש שראוי למול בשבת כי אם א' איך עלה על דעתו למול שניהם אלא מיירי בקדם ומל שאינו ראוי לימול ואח"ך נודע לו ומל של שבת כראוי אח"ך והשתא קאי הך דמל ב' אכולה חלוקה שכתב רבינו ומוכרח הוא לזה אחר דפסק כר"ש אמנם הדבר קשה לי דכתב הלח"מ דפסק כר"ש מהא דפסק הרמב"ם שחט ונמצא טריפה בסתר פטור ולר"ש הוא חייב כיון דלא עשה מצוה וכ"כ התוס' וכן ראיתי שהקשה זאת הקושיא הלח"מ זל. ואולם לזה י"ל דס"ל דזה אתי אף כר"ש משום דאנוס הוא וכן אמרו בירושלמי שכן נצרכה לחלל והך ראייה שהביאו התוס' אינה ראייה דהתם קאי על הך בבא דנודע שמשכו הבעלים ממנו דהיה לו לבדוק קודם שחיטה ולא הוי אונס כלל. והיותר תמיהא לי על התוספות דבירושלמי אמרו בהדייא דהך דנמצא טריפה בסתר היא כר"ש והיינו ודאי משום דאנוס הוא ולא דמי להך דנודע דמשכו הבעלים וכו' אל דזה יותר קשה איך פסק הך דנודע שמשכו דפטור וזה לא אתי אלא כר"מ וכדמוכח מתלמוד דידן כמ"ש התוס' והלח"מ תירץ לזה דזה ודאי עשה מצוה דהא הך ברייתא אוקי בגמרא כר"א דאית ליה אחרים לשם פסח פסול אבל לדידן דכשר הקרבן דקי"ל כר"י מיקרי שפיר עשה מצוה ע"כ. ולכאורה קשה דהא ודאי לר"י פסול דכיון דנשחט אחר תמיד של בין הערבים נפסל וכמ"ש בגמרא ולא אוקי בגמרא כר"א אלא מאי דקרי ליה פיסולו בגופו. אמנם לק"מ דס"ל לרבינו כמ"ש התוס' פ' התכלת דמ"ט ע"ב דאף דמותר לזרוק הדם מ"מ כיון דלכתחלה אסור להקטיר דינו לישרף כיון שאין לו אוכלין ועיין להמ"ל ז"ל בפ"א המו"מ יע"ש. אך הדבר הקשה לי דהא דמוקמינן הך ברייתא כר"א היינו למאי דאמרי' דלא בעינן עקירה אך אי אמרי' בעינן עקירה אתי ברייתא כפשטה דהו"ל פסח פיסולו בגופו ואתייא אף כר"י וכיון דרבינו פסק בפ"ד מה' פסולי המוקדשין דבעי' עקירה איך מיקרי הכא עשה מצוה והא לא עקר שם פסח וכמ"ש בגמרא. ועוד ק"ל דהא פסק הרמב"ם בפ"י מה' תרומות דין י"ב דכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה פטור מחומש והיינו טעמא משום דטעה בדבר מצוה וכן אמרו בפ' ר"א ופ' אלו דברים וכיון דפסק כר"ש ליחייב כיון דלא עשה מצוה ועוד דגבי. שחט אחרים לשם פסח כתב דפטור מפני ששחט ברשות והיל"ל מפני שעשה מצוה ועוד גבי המוציא לולב כדי לצאת בו משמע אע"פ שלא יצא בו ועוד קשה איך פסק הא דר"י דבעל יבמתו פטור משום דעשה מצוה והא בגמרא משמע דאיתותב דהא לא מצינו מאיזה מקום הוציא דין זה. אשר ע"כ נ"ל לומר דרבינו פסק כר"מ דאף דלא עשה מצוה דפטור וכמ"ש הכ"מ ז"ל ולכך פסק הך דנודע דפטור והכריחו לזה מהא דאמרו בגמרא ואי ר"א חטאת נמי ליחייב כיון דלית ליה טעה בדבר מצוה משום דר"י ניחא והיינו כר"מ וכיון דסתם לן תנא כוותיה פסק כמותו ולכך תלה בהנך בבי הטעם מפני שהוציא ברשות והיינו בטעה בדבר מצוה אך היינו דוקא דומייא דהנך בבי דליכא ריעותא גביה וגם דבר שאין לו קצבה הוא אבל אם הוא דבר שיש לו קצבה ואיכא ריעותא גביה אף ר"מ מודה דבעי מצוה ומשמע לרבינו כן ממ"ש בגמ' בפ' אלו דברים אמר ר"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב והיינו טעמו דלא עשה מצוה ור"י פליג דפטור אף בלא עשה מצוה והדבר קשה איך פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי דר"מ ור"ש לימא בהדיא הלכה כר"מ או כר"ש ועוד אמאי נקט ר"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי דמשמע דיש כאן שני שפודין וכמ"ש רבינו דכיון דטעמו משום דלא עשה מצוה אף דלא היה אלא שפוד של נותר לחודיה וסבור שהוא צלי ואכלו חייב אלא ודאי נראה דקושייא מתרצת חברתה דבא ר"ל לומר דהיכא דאיכא שני שפודין לפניו ויודע שודאי דיש שם שפוד של נותר ואכלו כסבור שהוא של צלי חייב דשוגג קרוב לפושע הוא דהו"ל למידק ולכך אף לר"מ מודה ור"י פליג דוקא באשתו דהו"ל לשייולה אבל בה"ג דלא הו"ל לשייוליה פטור והוי כשיטתו בכל מקום דאף בלא עשה מצוה פטור והכי נוטים דברי התוס' בסוכה דמ"ב שכתבו פלוגתא היא וכו' בנתחלף לו שפוד וכו' ולא כתבו שהיא פלוגתא דר"ש ור"מ משום דר"י פליג אכל אמוראי דאמרו לכ"ע חייב והא ר"י ס"ל דפטור לסברת רב הונא ולפ"ז דעת ר"י לומר דאף ר"מ לא אמר דטעה בדבר מצוה דפטור אלא בדבר שזמנו בהול היינו משום דלא עשה מצוה אבל היכא דעשה מצוה מודה אף בדבר שאין זמנו בהול כמו יבמתו ועיין להלח"מ ז"ל

אך קשה לפי שיטה זו הא דקאמר ר"מ בתינוקות דפטור והא תינוקות הוי דומייא להך דצלי תינח בהך דמל של ע"ש בשבת כיון דעשה מצוה שפיר פוטר ר"י ולא דמי לצלי דלא עשה מצוה אמנם הך דמל שלאחר השבת בשבת דליכא מצוה מאי איכא למימר ולזה דמיירי שמל שניהם בשבת דהא ודאי עשה מצוה מ"מ וכיון דאיכא מצוה הוא טרוד לגבה ולא דק טפי וכדכתב הלח"מ ז"ל בדעת ר"ש ע"ש. והשתא א"ש הא דכתב הרמב"ם גבי מי שהיה לפניו שני שפודין של נותר ושל צלי ואכל נותר דחייב משום שלא עשה מצוה דמשמע הא אם אכל שניהם פטור כיון דסוף סוף עשה מצוה ויש להביא ראיה ממ"ש התוס' בסכו דמ"ב ע"א ד"ה מ"ד וז"ל ואית ספרים דגרסי וכו' דה"מ מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמי עליה וכו' ומשמע דלהני ספרי' ניחא דלא הוי דרב הונא פלוגתא דר"י ור"ל