אברהם יגל על הרמב"ם רצו

עצמו והראהו לחכם ולא בג' בני הכנסת לפיכך וכו'. ובהכי ניחא לי מה שהק' הלח"מ זל דלמ"ל לכתוב תיפוק לי דכ"ש הוא ע"ש וע"פ האמור ניחא דס"ל אף במקום שיש חכם מומחה ניתר ע"פ ג' בני הכנסת וכמבואר בהך עובדא דרב אשי כאמור אבל בארץ כיון דמצוי חכם מומחה אינו ניתר ע"פ בני כנסת וכן מדוקדק לשון מר"ן ז"ל שכתב דאע"פ שנולד בארץ אינו צריך מומחה וכו' ולכאורה הוא תמוה דרבינו איירי במקום שאין מומחה אבל אם יש מומחה צריך מומחה אלא ודאי כדכתיבנא. אך מדברי התוס' שם לא משמע הכי שכתבו בד"ה משום וכו' כדאמרי' לקמן במקום שיש מומחה לא והיינו משום דס"ל אף בח"ל דינא הכי דלא מהני ג' במקום שיש מומחה לכך נדחקו לו' דמשום שלא עברו להתיר ע"פ ג' כי אם ע"פ מומחה זהו כבודו אבל מדקאמר מ"ט אתיוה קמי רבנן משמע כדעת רבינו דאינו מחוייב מדינא והא דכתב רבינו אפילו יצא מארץ לח"ל נ"ל דאזיל לטעמיה דפסק כר"ע דביצא מארץ לח"ל פטור מתרומות ומעשרות כמבואר בפ"א מה' תרומות וכיון דר"ע יליף בכורות ממעשר דאין מביאין מח"ל לארץ ה"ה דיליף נמי לענין זה דאם יצא לח"ל פקע מיניה קדושת הארץ

הלכה ג' והביאו לחכם המומחה ואע"ג דכתב לעיל שאינו ניתר אלא ע"פ מומחה שנטל רשות מנשיא שבא"י ורב אשי בזה"ז הוה מ"מ עיקר סמיכתו הוא מרב שנטל רשות מרבי שהוא נשיא בא"י ונמשכה עד רב אשי

הלכה ד' ה"ז אסור ויקבר. הוא כר"מ דס"ל האי גזרה היא ולא כמ"ש התוס' דהוי קנס ונ"ל ראייה לזה מדאמרי' בסוף פ' כל פסולי המוקדשים גבי פלוגתא דת"ק ורשב"א באחד המוכר בשר ונמצא בכור ת"ק ס"ל אף דכבר אכלו אינו מחזיר הדמים ורשב"א ס"ל דמנכה לו מה שאכל בזול ומקשה הגמרא לרשב"א דאמאי מנכה לו כיון דהוא אסור בהנאה א"כ מה הפסידו ותירץ לו דס"ל כר"י דשייך בו היתר משמע מזאת הסוגייא דהש"ס ס"ל כר"מ משום דהוי גזרה דאי קנסא לא אסרי בהנאה ועוד נ"ל משום דרבינו פסק כר"מ לדעת אביי בפ' אין צדין דכ"ז ע"ש ודלא כהתוס' שם

הלכה יו"ד בכור שנמצא טריפה וכו' והבשר יקבר וכו' והקשה הרמ"ל ז"ל משם התי"ט ז"ל דבהלכות א"מ פסק רבינו ז"ל דבשר בשריפה. ע"ש גם מר"ן ז"ל כתב דקודם הפשט העור הבשר בקבורה ע"ש ואני תמיה על הרבנים איך נעלם מהם מ"ש רבינו ז"ל בסוף הלכות פ"ה דכתב קודם הפשט ישרף העור עם הבשר אבל אחר הפשט העור ישרף וכ' מר"ן ז"ל שם שהוא משנה בזבחים ע"ש וה"ט כמ"ש התוס' בבכורות משום דאינו כלה מיד לכך טעון שריפה לפיכך אם הוא קודם הפשט טעון שריפה בעור ע"ש

פרק ו' הלכה ב' ובא לידי איסור כרת ששוחט קדשים בחוץ. דקדק רבינו לו' איסור כרת משום דקי"ל דאף בזמן המקדש אם שחט בחוץ קודם פתיחת היכל פטור מכרת וכן הוא דעת רש"י ז"ל שכתב בבכורות דס"ה בד"ה בזה"ז וז"ל או לשוחטו בלא מום דהיינו משום שחוטי חוץ ולשיטתיה אזיל בפ"ק דע"ז די"ג ונחה ושקטה קושיית התוס' שם יע"ש ועיין עוד בפ' תמיד נשחט דנ"ג גבי מ"ש אסור לאדם לומר בשר זה לפסח ע"ש ברש"י ותוס'. ועל מ"ש רבינו ואם עבר ועשר יאכל במומו הקשה הלח"מ ז"ל דבברייתא קתני אם עבר והקדיש תעקר יע"ש ונעלם ממנו מ"ש התוס' שם דהיינו דוקא בהקדש אבל בבכור כיון דלאו. בר פדיון הוא לא קנסו וא"כ ה"ה במעשר. אבל הא. קשייא לי דאמרי' שם דס"א דהך דקתני ימותו הוא בזמן: הזה ומשום תקלה הרי מבואר דאף במעשר דלאו בר פדיון הוא קנסו בו מיתה. ונ"ל דהך תנא לית ליה הך סברא וכיון דסתם לן תנא בבכור נקיטינן כוותיה אף במעשר דבחדא מחתא איתנהו בכולי מתני' ואין לומר. דוקא בכור דקדושתו מרחם אבל מעשר דבא ע"י קדושתו לכך קנסוהו דא"כ לא הוו מקשו התוס' מידי אלא ודאי לאו משום קנס הוא אלא עשו תקנה כדי שלא יעשה איסור בהקדש ועיין לתוס' דבכורות דכ"ח ד"ה עד יע"ש

הלכה ה' וראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח וכו' יש לדקדק דתלה הדבר בעצמו והוא ש"ס ערוך בתמורה דף ה' ע"ב שהקשו לאביי והרי מעשר דהתורה אמרה לא יגאל וכו' ותנן כולם יש להם פדיון חוץ מבכור ומעשר תיובתא דאביי ומשני שאני התם דילפינן מבכור יע"ש

פרק ח' הלכה ד' יצאו ט' וי' כאחד וכו' עיין להלח"מ ז"ל שהצ"ע ולעד"ן שרבינו הוק"ל על פירש"י ז"ל דפי' דלוקה על לאו דלא תעבוד דהא אמרי' פ"ק דבכורות די"ד דכל הקדשים שקדם מומן להקדשן אינו אסור בגיזה ועבודה ומעילה אלא מדבריהם וכמ"ש רבינו פ"א מה' מעילה שכן כתב קדשי מזבח הקרבין ע"ש וא"כ הכא בתשיעי שקראו עשירי כיון דאינו קרב אינו לוקה עליו משום גיזה ועבודה דמ"ש מבע"מ מעיקרו ולכך מפרש דלוקה משום לאו דלא יגאל ולכך מחלק בין שקראו תשיעי לבין שקראו עשירי דבקראו תשיעי דהוי חולין אינו לוקה אבל אם קראו עשירי דהוי קדש לוקה אך כל זה הוא לשיטת רבא דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ולכך מחלק הכא בין תשעי לעשירי אמנם לשיטת אביי דס"ל היכא דלא מהני לא לקי אין לחלק בין תשיעי לעשירי דבכל גוונא יאכלו במומן וכיון דרבינו ז"ל פסק לעיל פ"ו דין ה' כאביי כיון דלא מהני לא לקי וכמ"ש הרמ"ל ז"ל שם לכך כתב כאן בין קראם תשיעי בין קראם עשירי דין אחד להם כיון דליכא מלקות אבל בחלוקה שנייה שיצאו שנים בעשירי צריך לחלק ביניהם דאם קראם עשירי הוי מעשר מעורב בשלמים וצריך תיקון לחלל חלק השלמים על המעות והוי חולין ונאכלין כמעשר כמבואר בפ"ו מה' פסולי המוקדשין ע"ש במר"ן רי"ב אבל אם קראם י"א הוי חולין ומעשר מעורבין וא"צ להם תיקון כלל אלא נאכלין במומן. אך ק' לי הא תנן פ"ג דתמורה כל הקדשים יש להן ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומעשר דנראה דתמורת מעשר אין לה פדיון וכן פסק רבינו בפ"ג דתמורה ע"ש וא"כ איך אפשר לעשות תיקון היכא שיצאו שניהם בעשירי לחלל חלק שלמים כיון דכבר כתב רבינו בסמוך שהי"א הוא תמורה ונ"ל דכבר אמרו בתמורה די"ג דתמורת שמו נגאלת וקרבה וקאי על הי"א ולא על התשיעי ופרש"י שם משום דכיון דשלמים הוא כשנפל בהם מום הוא נגאל כדי שיכול לאוכלו ע"ש. ועיין בעירובין ד"ן בתוס' שם. אך מה שאני תמיה דרבינו ז"ל לא פסקה להלכה גם מה שאמרו שם תמורה שמו לא חלה אלא על דבר הראוי זה לא הובא בשום דוכתא ואדרבא מצינו להיפך דהתורה ריבתה דמקדיש ולד בע"מ לרעייה כמו שמבואר בהמורה ריש