אברהם יגל על הרמב"ם רצה

ולכך גזרינן אף שאין כוונתו להטיל בו מום אלא להורגו ע"ש. אשר ע"כ נ"ל דרבינו ז"ל הוק"ל קושיית התוס' שם מהא דא"ר הונא למפרע הוא קדוש וכתבו בסוף דבריהם אם לא שנחלק בין מכירה להנך ולא כתבו החילוק ונראה לרבינו ז"ל. דוקא גבי מכירה משום דלא נעשה מעשה בגופו ולכך כיון דלמפרע הוא קדוש נמצא דבטל המכירה אבל הך דמיבעייא ליה רב עמרם לר"ש בהך דאמר ה"ז עולה דוקא עם יציאת רובו אבל במיעוטו כיון דעדיין לא קדיש א"כ חל עליו שם עולה ולכך פסק רבינו ז"ל עם יציאת רובו אבל בהך דאמר רב יהודה מותר להטיל מום בודאי לא איירי אלא בקודם יציאה כלל אבל ביצא מיעוטו הן אמת דאם כבר נעשה בו מום תו לא קדיש אבל לכתחלה ודאי אסור. כיון דכבר התחילה בו צד קדושה וא"כ רבא דס"ל אפי' יצא מיעוטו מותר מוכרח דלא כר"ה וכיון דפסק רבינו כר"ה לכך לא הביא דכרי רבא כנ"ל

הלכה י"ו בד"א שהיה רועה ישראל וכו' הנה רבינו פסק כלישנא קמא דנאמן ישראל. על הבכור ונ"ל דטעמו של. רבינו משום דר"נ דאמר בעלים מעידין עליו. מוכרח דס"ל כלישנא קמא ור"ח ס"ל כלישנא בתרא וכיון. דקי"ל כר"נ לגבי ר"ח כמו שפסק רבינו לקמן בפ"ה דין ז' לכך פסק כלי"ק אך להרמב"ן והרא"ש ז"ל צ"ל דס"ל כל"ב ופליגי בדרשב"ג ר"ח ס"ל דרשב"ג קאי אסיפא דמתני' דקתני ישראל אונו נאמן על של חבירו אתא רשב"ג ואמר על של חבירו נאמן לא של עצמו ור"ן ס"ל דקאי אכהן לכהן וכן פירש"י ז"ל אבל ישראל אף על של עצמו נאמן אבל ק"ל דא"כ לר"ח מה. בין ישראל לכהן דקי"ל דכהנים חשידי אבל לא ישראל ובאמת דר"ח קאמר בהדייא בפ"ק דתמורה ד"ח ע"ב דילמא שרי ביה ישראל מומא וכו' והתוס' שם הקשו מאי אהני ליה דאמר דכהן נתנו לי במומו כיון דהוא חשוד ותירצו שאמר ישראל קמי דידי נפל ע"ש ואני תמיה דר"ח גופיה ס"ל דאינו נאמן על של עצמו דהוא רוצה לעכבו לעצמו. גם כתבו היכי חייש וכו' הרי לא נחשדו וכו' וא"ל דה"מ בודאי בכור וכו' דאמר ר"ן גבי ספק בכור בעליו מעידין עליו וכו' אתמהה דר"ח פליג עליה ואמר אין בעליו מעידין. ונ"ל דהתוס' ס"ל דודאי ר"ח דקאמר האי דינא הוא קאי לר"ן דס"ל דמוכרין אותו תם בזה"ז דוקא מכהן לכהן דס"ל דצריך להביא עדים שמאליו נפל כיון דהוא חשוד אבל ישראל דא"צ עדים דהוא ס"ל דבעליו מעידין עליו חיישי' דשדי ביה מומא ותולה בכהן וכו' והוא מעיד עליו ולכך הקשו היכי חשדינן ליה וא"ל וכו' דר"ן גופיה קאמר דספק בכור נאמן בעליו ותירצו שפיר כיון דיכול לתלות חיישי' ונ"ל דזה כוונת רש"י ז"ל שם שפירש בד"ה בכור זה וז"ל צריך להביא עדים שמאליו נפל כדאמרי' וכו' רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים דהיינו בלי"ק וזה תימא דלר"ח לא שייך למימר דס"ל כל"ק ועם האמור ניחא דס"ל דר"ח לר"ן קאמר אך אמנם דזה תימא לר"ח ליכא חילוק בין ישראל לכהנים בזה ויותר נ"ל דוקא לא קאמר ר"ח אלא בספק בכור דמורה היתרא לומר שאינו בכור וכן מבואר בבכורות די"ב ע"ב

הלכה י"ט וכן נאמן הכהן וכו' שמא ישאלו בעליו ויאמרו תמים היה וכו' המדקדק בדברי רבינו יראה דהכהן אמר דפלוני ישראל נתנו לי במומו ולכך כתב דהוא מתיירא שמא ישאלו בעליו ולא כתב שישאלו על בעליו וילך וישאלתו וכן משמע מפירש"י ד"ה התם וכו' שכתב מי. יטרח לחפש אחר דבריו ולשאול לאותו ישראל אם נתנו לו במומו ע"ש אבל הרב"י והלח"מ כתבו לדעת רבינו ורש"י ז"ל לא ס"ל כהרא"ש ז"ל ע"ש. ואין להקשות לפ"ז מאי מקשה הגמ' מהך דמעשר כיון. דהכא איירי בקרא לו שם די"ל דאף התם איירי בקרא. לו שם מדקתני סיפא אם אמר קח לי מפלוני ולא קתני אם קרא לו שם משמע דברישא אף דקרא לו שם אינו נאמן דאישתמוטי כמו שפירש"י והיינו דקאמר סיפא מסייע ליה כיון דליכא. אישתמוטי ובהכי ניחא מ"ש הלח"מ ז"ל דאמאי רבינו גבי חכם נקט טעם משום דלא נחשדו דהוא לס"ד וכו' דבא לחדש אף דלא קרא שם החכם כיון דמיירי. במומין שאינן מובהקין ולא נחשדו לאכול קדשים בחוץ לכך נאמן אף דלא קרא שם החכם וכ"כ הרא"ש ז"ל. אך אמנם מ"ש הרא"ש דמתני' איירי בקרא שם לחכם לא הבנתיו דבגמרא אוקמו מתני' משום דלא נחשדו ומוכרח לו' דמיירי במומין שאין מובהקין. דהכי ריהטא דלישנא דמתני' דקתני הראתי אותו לחכם ובע"מ הוא דהחכ' הוא שא"ל בע"מ הוא משו' דאיהו מובהק לא בעי שיזכיר שם החכם אלא אם הוא מום מובהק דליכא חשש לאכילת קדשים בחוץ ודלא כמ"ש הלח מז"ל וצ"ל כדברי הר"ר יונה ז"ל שאם אינו מובהק וכמ"ש הש"ך ז"ל. גם מה שהקשה הלח"מ ז"ל על הרב"י ז"ל נ"ל דלק"מ דודאי לפי תירוץ הגמ' דהתם משום תובע אף דאיירי הכא בקרא שם פלוני לא תסעייה מידי דמימר. אמר כיון דליכא שום תובע אחרי איני טורח לחפש אחר, הישראל לשאול אותו ולכך פסקו כלישנא בתרא דלא כוותיה ואני תמיה איך לא השגיח בפירש"י שם. אלא דבאמת בעיקר הדין אני תמיה דאמאי בעי שיזכיר שם הישראל או החכם דבודאי האי כהן מירתת שמא ישאלוהו על בעליו ונמצא מתבדה ויש ראיה לזה דאמרי' ביבמות דכ"ה גבי מתני' דקתני חכם שאסר אשה על בעלה לא ישאנה קאמר בגמ' אי בתלתא מי חשידי וכו' ולפי מאי דקי"ל אין צריך לפרט כ"א לא' מהשלשה כמ"ש הש"ע י"ד סו' רכ"ח מאי מקשה הגמרא לימא דאיירי בהכי דלא גילתה אלא לא' מהם ואסרה בפני חביריו אלא ודאי דמירתת שמא ישאלוהו חביריו איך הוא המעשה ומוכרח. לו לומר האמת וצ"ע

פרק ג' הלכה א' כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו וק' לי כיון דהוא גלוי לכל א"כ אמאי מומחה אינו רואה בכורות דבשלמא אם המום אינו מובהק שפיר אינו רואה בכורות עצמו דאדם קרוב אצל עצמו אפי' אם הוא מומחה אבל, כיון דכתב אף אם הוא גלוי לא יתירו אלא מומחה איך כתב אינו רואה בכורות עצמו ואפשר לומר דהא דכתב כל הבכורות אדם רואה וכו' לא קאי אדלעיל אלא אבכורות דעלמא דאינו גלוי אבל קשה דאמרי' בפ' כל פ"ה דל"ו ע"ב בהך עובדא דשרוע קאמר רב אשי מיכדי ידע דהאי מום מובהק הוא מ"ט אתיוה קמי רבנן משום כבודו של חכם וכו' דמשמע דלאו מדינא הוא ויש לחלק בין מומין דבריאתו לבין מומין שלא בשעת בריאה דהא קאמר בגמ' שם דאפי' מום מובהק אם יש שם מומחה לא יתירו אלא מומחה אן מדברי רבינו ז"ל לקמן לא משמע הכי דכתב היה מום גלוי כגון שנקטעה ידו וכו' הואיל והראהו לחכם המומחה ה"ז בחזקת מדקדק על עצמו דמבואר אף דמום שאינו בשעת בריאה אינו. צריך להראותו למומחה מדינא ונ"ל דמיירי בזה"ז דליכא מומחה ולכך כג' בני הכנסת סגי והכא מדקדק על