אברהם יגל על הרמב"ם רצד

טוען בריא ולכך אם תפס אין מוציאין אבל גבי בכור דאין א' מהם טוען בריא כיון דבודאי נולד ברשות בעליה מאריה הוא ולכך מוציאין והכי. דייק לישנא. דמתני' דבכורות דבכל ספק נקיט לישנא דמפריש טלה והוא לעצמו לומר דאין כאן לכהן כלום גם בברייתא שם די"ב ע"ב:

תניא מודה ר"א בישראל שיש לו ספק. פטר תמוה בתוך ביתו שמפריש טלה והוא שלו וכן מפורש במתני' די"ו ע"ב זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום ומעתה הך ברייתא דקתני המע"ה אכהן קאי וכן מבואר בלשון רבינו ז"ל לקמן בפ"ה ע"ש. אשר ע"כ נ"ל דרבינו ז"ל הוק"ל לרב המנונא דפשיט לית ממתני' דס' בכורות דאין מוציאין מה יענה. להך ברייתא דהספיקות מתעשרין שהביא אביי ראייה דמוציאין ואין נראה לו' דלא ידע לה דא"כ לא הול"ל להש"ס לשתוק ולהעמיד רב המנונא בתיובתא ומוכרח:

לו' דרב המנונא. יפרש הך ברייתא מיירי דעשרה כולהו הם הספיקות ולכך שפיר קאמר דמתעשרין אבל אביי ס"ל דהא דתני הספיקות ר"ל א' מהספיקות וסמך אמתני' דבכורות ד"ט דקתני נכנס לדיר להתעשר דמשמע אפי' יחיד אך רבינו ז"ל הכריחו לו' דהדין עם רב המנונא מהא דאמרי' בבכורות די"א על הך מתני' דתני נכנס לדיר להתעשר הביא הגמ' ת"ר כיצד אמרו נכנס לדיר להתעשר. וכו'. בישראל שהיו. לו עשרה ספקות פ"ח שמפריש עשרה שיין ומעשרן והן שלו. ולכאורה קשה דפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים. וג"כ קשה על ר"ן שם דנקט ג"כ לשון רבים ולא סגי ליה למינקט לשון מתני' דקתני אף ביחיד דנכנס לדיר להתעשר לכך מפרש רבינו ז"ל דהתנא הוק"ל בדברי רבותינו שאמרו נכנס לדיר להתעשר דהיכי שייך לו' דספק בכור דהוא יחיד נכנס לדיר להתעשר עם תשעה שיין שלו והא כיון דאין מוציאין מיד כהן הו"ל ממון דכהן ואיך פוטר את שלו בממונו של כהן והיא קושיית אביי לכך בא התנא לו' דהא דאמרו נכנס לדיר להתעשר דהיינו אם יש לו עשר ספיקות מעשרן וכו' וזהו מה שהוצרך ר"ן לפרושי מתני' דקתני נכנס לדיר וכו' ומעתה לא ק' מה שהקשו התוס' במציעא דף ז' בד"ה מפריש וז"ל ותו מאי קמ"ל מתני' היא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דאתא לו' דלא כאביי דמפרש א' מן הספיקות וכפשטא דמתני' דקתני נכנס לדיר להתעשר דמשמע אפי' יחיד ומשום דס"ל דאם תפס אין מוציאין ומוכרח לו' דאיירי בעשרה ספיקות ומעתה יצא דינו של רבינו שריר וקיים. גם מה שהק' למ"ל דמפריש עשרה שיין דהא תנן פודה. וחוזר ופודה וא"כ בחד סגי ועם האמור ניחא דאיצטריך לו' עשרה שיין כי היכי דמעשרן דאי בחד אינו מתעשר אמנם עדיין קשה סוף סוף היכי דמעשרין כיון דאם תקפו כהן אין מוציאין והו"ל ממונו של כהן א"כ הוי לקוח ביד ישראל ופטור ממעשר ונ"ל דלק"מ דא"כ אמאי לא הכריח הש"ס אלא מכח דאינו פוטר בממונו של כהן ולא הכריח משום דהוי לקוח ופטור ממעשר אלא ודאי דיש לחלק דבשלמא אם הפטור משום ממונו של כהן א"ש דבכל מקום דאיתיה הוי ממונו אבל אם הפיטור הוא משום לקוח כל כמה דלא זכה ביה כהן לא הוי לקוח ובהכי נמי מיתרצא קושיית התוס' ז"ל קושייא ג' שהקשו למ"ל למימר שהוא שלו כיון דאמר מעשרן פשיטא דהן שלו ע"ש דהכי קאמר דלא תימא דהוי לקוח ולא מצי מעשר דכיון דהם שלו ולא זכה בהם כהן לא מיקרי לקוח

וראיתי להרשב"א זל בשאלותיו סי' שי"א שכ' להליץ בעד רבינו ז"ל דרב המנונא ס"ל דפדיון פ"ח אנה"נ דמוציאין משום דפדיון גופיה אתחזק ביד ישראל וכו' עש"ב ואני תמיה דבהך מתני' דס' בכורות דפשיט מינה רב המנונא דאין מוציאין קתני בהדייא אחד בכור בהמה טהור' או בכור בהמה טמאה דהיינו פדיון פ"ח וקתני עלה המוציא מחבירו עליה. הראיה דמשמע. דאין מוציאין ואיך אפש"ל דיש חילוק ביניהם וצ"ע. ועוד. דאמרי' בבכורות די"ח ע"ב בפלוגת' דר"ט ור"ע דמיירי דאקנו ליה בחצירו וכו' דנראה בכור דלכ"ע אי לאו משום דאקני ליה הו"ל בעל הבית מוחזק בספק בכור כיון שנולד ברשותו. גם מהך סוגייא משמע דס"ל דאם תקפו כהן אין מוציאין דקאמר משל דר"ט וכו' ומשל דר"ע וכו' כלומר בהך פליגי ואמאי לא קאמר דפליגי דר"ט ס"ל דאם תקפו כהן אין מוציאין ולכך כיון דכהן יש לו. זכות בגוויה לכך יחלוקו. ורבי עקיבא ס"ל דמוציאין אלא ודאי משום דס"ל לכ"ע אין מוציאין והא לא שייך לו' מוציאין דא"כ אמאי אמר ר"ט יחלוקו כיון דאפי' תפס מוציאין ואזלי' בתר בע"ה דמוחזק אלא ודאי. אין מוציאין ולדעת הרשב"א ז"ל י"ל דשאני התם דיש לבעל הבית אחד בודאי ולכך אזלינן בתר המוחזק. ודו"ק

הלכה ט' אמר אלו נפל בבכור זה מום וכו' והקשה הלח"מ ז"ל דאמאי לא אמר אם נעשה וכו' כדברי רבא ונ"ל דלק"מ דהא דאיצטריך רבא למימר אפי' אם נעשה הוא לאפוקי מר"ח דמדקדק מלשון אם היה דמשמע היה מאליו ולא ע"י אדם ולכך כיון רבינו לומר אם נפל דמשמע ממילא אפילו ע"י אדם ולא נקט לשון היה

הלכה י"ג בכור שאחזו דם וכו' עיין מ"ש מר"ן והלח"מ ז"ל ולע"ד לא יכולתי להולמם דאמאי לא פסק הך דינא דברייתא דאף במתכוין למום. שוחט עליו גם מדברי רבינו שכתב ובלבד שלא יתכוין. לעשות בו מום נראה דהוא הפך דינא דברייתא ונ"ל דרבינו קשיתיה מ"ש התוס' הא דאמרי' פ"ק דע"ז וליהוי מטיל מום וכו' דמשמע ליה דאסור דלא אתי אלא כר"מ דהוא הפך מאי דפסק שמואל כר"ש דס"ל דמותר ולכך מפרש דהלכה דשמואל אתא לאורויי דר"ש לשיטתיה אזיל דאמר במשנה משום שאין מתכוין דוקא ולא קאי אחכמים אדינא דמתכוין אלא אשלא מתכוין וה"ט דס"ל דמטיל מום בע"מ אסור מדרבנן אף דאינו לוקה ולא ס"ל לחלק כמ"ש התוס'. ולעד"ן דהכי נמי כוונת הרבי מח"א ז"ל ע"ש בנימוקיו על הרמב"ם אלא דהרב ז"ל מפרש דרבינו קשייא ליה מה שהקשה הרא"ש ז"ל דאמאי שמואל פסק כר"ש לגבי חכמים דגזרו שלא לשחוט ולכך מפרש דר"ש קאי אשלא מתכוין דלא שייך ביה גזרה אבל במתכוין ס"ל דאסור וכו' ע"ש וזה אינו דאיך שמואל פסק דלא כחכמים אף במתכוין מותר וליכא איסורא

הלכה י"ד מותר להטיל מום וכו' הנה בגמ' אמר רבא גדייא באוניה ואימרא בשפוותיה נר' דבא לומר שלא תטעה לומ' דר"י כפשטיה שלא אפי' אחר יציאה ובלבד קודם יציאת הרוב וא"כ אמאי רבינו ז"ל לא הביאו ונ"ל משום דרבא ס"ל דמטיל מום בזה"ז הוא אסור מדרבנן הלכך אחר יציאה קודם יציאת הרוב מותר. אך לפי מ"ש רבינו דהוא אסור מדאורייתא כמ"ש בפ"א מהלכות א"מ לכך לא הביאו משום דגזרי' אטו אחר יציאת הרוב דהוא דאורייתא אמנם מדברי רבא גופיה בפ"ק דע"ז גבי אין מקדישין בזה"ז מפני דנראה כמטיל מום בקדשים משמע דס"ל מדאורייתא אסור