אברהם יגל על הרמב"ם רצב

מצלאו ואח"ך בישלו דומייא דרבי ולפ"ז הוי בינייהו צלאו ואח"ך בישלו ולא חש להאריך דהרי הוא כמבואר והלח"מ ז"ל תירץ דהוק"ל קושיית התוס' לכך פ' כר' ומעתה צ"ל דאע"ג דהש"ס בפ' כ"מ דחי דשאני התם דבעינן טעם מצה ולפ"ז צ"ל אף לר"י דשאני הכא דגילה קרא והוי ס' רבנן אף לר"י והך סוגייא דפסחים דלא כהלכתא וכמ"ש התוס' שם מ"מ כבר כתב מהרש"א שם דהתוס' מפרשי כוונה אחרת בגמרא ולכך כתב מ"ש אך לפי פשטא דשמעתא לק"מ דאף גבי פסח נמי בעינן טעם צלייה בפיו ע"ש ועיין מ"ש המ"ק בפ"ו מה' חו"מ בכל זה ע"ש. אמנם ממ"ש הרב"י ז"ל בסי' שי"ח לא משמע כן דכתב שם גבי סברת סמ"ק דכתב דיש בישול אחר צלי והביא ראיה מפסח דצלאו ואח"ך בישלו חייב דחה הרב ז"ל דלאו משום דמבטל צלייה אלא משום דאמר קרא דובשל מבושל מ"מ וכדאמר עולא וכו' ע"ש הרי ברור דס"ל דאף בפסח לא בעי טעם כמצה. והנ"ל בזה דאע"ג דכתב רבינו בפ"ח מה' חו"מ כמאן דאמר אין מפטירין אחר הפסח דבעי' טעם פסח בפיו היינו מקרא דכי אם צלי אש דמשתמע דבעת אכילה בעי צלי אש ואי לאו הכי לא קיים המצוה אמנם לא הוי בכלל בישול למילקי עליה מקרא דלא תאכלו מבושל דהתם לא מיירי אלא במבושל מעיקרו והוי דומייא לחי וחמי טבריה דאסור משו' צלי ולכלל בישול לא בא ולכך מוכרח לו' דקרא בא לגלויי דבישול מבטל להך צלייה והוי כאלו לא נצלה כלל ומכאן אתה דן. אמטו להכי שפיר דחי מר"ן ז"ל דוקא התם דגילה קרא. איך שיהיה לפ"ז דברי הל"מ זל אינם מוכרחים. ואשר אני אחזה לי דרבינו זל הוק"ל לפי מאי דאמרו שם בגמ' גבי מי שאכל נא מבע"י דלר' חייב ומקשה הגמ' והא אפיקתיה וכו' ומשני הול"ל בשל בשל וכו' ואמאי לא פריך הכי לרבנן כמ"ש לעיל אלא ודאי דהכא נייד הש"ס מהא דאוקי לעיל איכא בינייהו צלי קדר דאף לרבנן נמי חייב משינוי דקרא ולא קאמר בשל בשל וכו' ומוקמינן פלוגתייהו בצלאו ואחר בישלו כך ואין להקשות לזה דמנ"ל הא דילמא משום דר' ס"ל כר"י דלא דברה תורה כלשון בני אדם ולכך אף דכתיב בשל בשל ודאי אתי לדרשא אבל לרבנן אימא דס"ל דברה תורה ולכך צריך לכתוב בשל מבושל דתו לא הוי בסוג דברה תורה כיון דהמילות אינן שוות כמ"ש הרא"ם ז"ל בפ' בא בזה ע"ש דזה אינו דהתם דוקא דאין דרשא אבל היכא דאיכא דרשא כ"ע מודים דלא אמרי' דברה תורה וכו' כנ"ל

ואולם שמעתי מי שמתרץ לדברי רבינו דהוק"ל מ"ש התוס' דכיון דר"י ס"ל דאף גבי מצה דבישול מבטל תו למ"ל קרא גבי פסח להכי ולכך מתרץ רבינו דאנה"נ דאחר דהודע לו הך דר"י דהוא מסברא מוקמי' בפשיטות הך ריבוייא לצלי קדר וכו' אלא דנ"ל דזה לא יתכן כלל דא"כ תיקשי מאי בינייהו דאין לו' איכא בינייהו צלאו ואח"ך בישלו דמאן לימא לן דר' נמי לא ס"ל כר"י דמסברא ידעינן ליה דחייב כיון דאף לרבנן נמי לא ידעינן להו אלא מסברא. והרב מעין גנים ז"ל כתב דהא דקאמר איכא בינייהו צלי קדר לומר דלקי עליו משום כי אם צלי אש ולרבי לקי תרתי משום ובשל מבושל נמי ולכך פסק כרבנן ע"ש ובאמת בעיני יפלא איך לא ראה מ"ש רבינו כסמוך דאף נא ומבושל לא לקי אלא חדא משום דלא לקי אלאו שבכללות איך לקי אצלי אש גם לא ראה מ"ש רש"י בגמ' גבי אכלו חי דקאמר ת"ל כי אם צלי אש דכתב וז"ל והאי תנא סבר אין לוקין אלאו שבכללות והוא גמרא ערוכה

פרק ט' הלכה ז' המאכיל כזית וכו' ואינו לוקה וכו' כתב מר"ן ז"ל משמע לרבינו דלא מזהיר אלא לישראל מזהיר שלא יאכילום וקרי ביה לא יאכל ומ"מ כיון דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין עליו ע"כ וק' מאי שנא מהא דכתב בסוף הלכות כלאים המלביש את חבירו כלאים לוקה וכתב מר"ן ז"ל דקרי ביה לא תלביש הרי אף דלא כתיב בהדייא לוקה אף על הקריא' וכ' וכ' מר"ן ז"ל לקמן ועוד דקרא דתושב לא בא אלא להזהיר ישראל מלהאכיל תושב ואמאי אינו לוקה ונ"ל כמ"ש בס"ד סוף הלכות מאכלות אסורות דדוקא מלביש כלאים משום דחבירו מוזהר עליו גרם לו לעבור עליו וכיון דחבירו לוקה לכך לוקה הוא אבל במקום דהאוכלו אינו מוזהר עליו כלל לכך אינו לוקה וכבר כתבתי בס"ד דלדעת ר' ישעיה ז"ל חס"ל דלוקה על אכילת הקטנים א"כ ה"נ לוקה ודו"ק

פרק י' הלכה א' השובר עצם ה"ז לוקה וכו' הר"ב כסא אליהו הביא קושיית הר"א ברודו דמנ"ל דקרא אתא לאזהרה דילמא דא"צ קאמר דאזלינן בתר רובא ותירץ משום דאמר קרא בו ולא בפסול משמע דקרא לאזהרה אתא ע"כ ולדידי אינו מוכרח נימא דאתא בו למעט חגיגה לשוברו משום מוח שיש בו דכיון דס"ל לתנא דחגיגה בעייא צלי בפסח דקתני הלילה הזה כולו צלי לכך אתא קרא ללמד בו השבירה דחגיגה צריך לשוברו. ובעיקר הקושיא נ"ל דכבר כתבו התוס' בזבחים דכל הלאוין שבתורה מודה דלאזהרה אתו אלא דוקא הכא דכבר ידעינן מקרא דוהקריבו דלחלק אתא בין עולת העוף לחטאת וכיון דעולה הצריך הכתוב להבדיל ממילא שמעינן דקרא דולא יבדיל דגבי חטאת דאין צריך להבדיל. גם בעיקר קושייתו אני מגמגם דכתב דסד"א דצריך לשבור דשמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דניזיל בתר רובא ואי מהא לא אירייא דכבר ילפינן מעולה ולא נתחיה לנתחים אלא דסד"א דמחוייב שבירה ליקח המוח כדי שלא יבא לידי נותר דלהכי צריכים שריפה וק"ל

הלכות חגיגה

פרק ב' הלכה יו"ד כבר ביארנו שחגיגת י"ד רשות וכו' לפיכך אין אדם יוצא בה חובת חגיגה וכו' עיין מה שהקשה הראב"ד ז"ל וראיתי להפר"ח בס' מים חיים שתי' שאם פסק חובה הוי כבן תימא דהוי יום ולילה ותפסל בלינה וכו' ולע"ד הוא תמוה דהא ודאי מלשונו משמע אף דעיכב ולא שחטה כי"ד מדלא קאמר ושחטה וכמ"ש בגמ' ועוד דהא פסק הרמב"ם הוא כמ"ד דחגיגה מדאורייתא מקרא דלא ילין כמבואר בה' ק"פ א"כ אם נאמר דחובה קאמר מודה ואזיל להך דאמרי' יוצא בה משום שמחה גם מ"ש התוס' מודו לדרבין אם התנה עליה יוצא בה וכו' הוא תמוה דסברת התוס' היא דכיון דאינו בא אלא מן החולין אם שחט מעי"ט אף אם התנה עליה מיחזי כנדרים ונדבות וזה הסברא אתי לרבין דאי לאו הכי אמאי אין יוצא בה משום חגיגה דקאמר רבין אי בלא התנה קאמר היכי אתי קרא דקאמר שבעה ולא שמנה ואין לו' מצוה מן המובחר דא"כ מאי הוכיחו מזה לעולא וק"ל: