אברהם יגל על הרמב"ם רצא

דלא אימעוט אלא מכרת ומחוייב הוא מלקות אבל קשה דהא מחוסר כפורים נמי במלקות ואמאי כתב רבינו בכאן טעמא דשמא יפשע והא מדאורייתא לא חזי עד שיביא קרבנותיו ועוד קשה דהרמב"ם בפיה"מ גבי כל הטעון ביאת מים מן התורה הוא קאי על מה דמפורש בקרא וקרא כתיב או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא וכו' ועיין להכ"מ שם. אשר אפש"ל דהוקשה לרבינו מהך משנה דריש פ' מי שהיה על הך ברייתא דקתני בהדייא דחייב כרת ולא נראה ליישב דס"ל דשוחטין וכו' דלא אתייא כהלכה ולכך רצה לחלק דמתני' איירי בט"מ ולכך כיון דאין בידו לעשות אף בטבל עד שיעריב שמשו פטור מכרת והך ברייתא מיירי בט"ש דבידו לטבול ולשחוט פסחו והא דהקשו מינה בפ' אלו דברים על ר"א דס"ל דפטור מכרת לא מצי לתרוצי דאיירי בט"ש דהא כיון דלדעת רבינו אף ר"א איירי ביום שביעי שלו שחל בי"ג וכמ"ש הלח"מ ז"ל הוי כט"ש

אך אמנם קשה לי דאמרי' בירושלמי דפ' אלו דברים גבי הא דאמרי' תמן תנינן איזהו דרך רחוקה מן המודיעים וכו' ר"א אומר מאסקופת העזרה וקאמר ר"י לא אמר אלא לפוטרו מכרת ואמר ר"א מתני' אמר' כן השיב ר"ע הזייה תוכיח וכו' ותפתר שחל ז' שלו בי"ד וכו' ר"ל וראוי לפסח אף דאינו יכול ליכנס לעזרה ור"ה אמר תפתר בחל ז' שלו בי"ג אבל בי"ד אינו ראוי ליכנס לעזרה ופטור מפסח לדעת ר"א ובתר הכי קאמר אשכח תני כהדין קדמייא ר"ל דברייתא בהדייא אשכח כשחל ז' שלו בי"ד זורקין עליו ותיובתא לרב הושעיא ומשני ההיא תפתר כמאן דאמר מאסקופת ירושלם ר"ל כר"ע ס"ל דאף חוץ לעזרה זורקין עליו הרי בהדיא אמור דלר"ע שפסק רבינו כוותיה לעיל בפ"ה דין ח' אף דחל בי"ד זורקין עליו אחר שטבל הפך דעת רבינו וראיתי. ז"ל שכתב וז"ל שו"ר דדין רבינו במחלוקת היא שנוייה דאמרי' התם אמר ר"ע וכו' ומצוה להזות וכו' תפתר וכו' ופסק רבינו כר"ה וכו' ע"ש שעמד בזה ולע"ד הוא תמוה דודאי הך פלוגתא אינה אלא לדעת ר"א דס"ל דרחוק מעזרה הוי דרך רחוקה אך לר"ע כ"ע מודו דאף בי"ד שוחטין עליו והרב ז"ל הביא דפליגי על מילתיה דר"ע שהיא פסקא דמתני' וליתא אלא הוא סיום ראיית ר"א וכמו שמפרש הר"ב קרבן העדה ואולם לזה י"ל דכוונת ר"ה הכי דלא רצה להביא ראיה ממתני' משום דלפי דעתו לא שייך לפרש מתני' כי אם בי"ב משום דאי בי"ד אינו ראוי אף דיכול ליכנס וכס' הרמב"ם אמנם לא ידעתי איך יפרש הא דאמרי' אשכח תני כהדין קדמייא ומשני תפתר כר"ע דמבואר דאף ר"ה מודה דלר"ע אף בי"ד שוחטין ודו"ק

שם והלא ההזאה שבות עיין להלח"מ ז"ל שהקשה מהך ברייתא דקתני הזאה תוכיח ט"מ שחל ז' שלו בע"פ וכו' ונדחק ליישב דל"ד כהא דאמרי' בפ' האשה גבי מצורע דקאמר שחל ז' שלו הוא ל"ד ע"ש וגירסתנו בגמ' היא שחל שמיני ועתה הקושייא לע"ד דלא קשה דר"ע ס"ל דר"א סבר שוחטין וזורקין על ט"ש וממילא ט"מ שחל ז' שלו דשוחטין עליו וכן אמר רבא שם דקסבר ר"א דשוחטין וזורקין וכו' וה"ה ט"מ שחל ז' שלו בע"פ דשוחטין ושפיר מקשה ר"ע לפי שיטתו ומה גם דשייך לומר אף ר"ע מודה בזה דהא בפ' הישן לית ליה דר"י דדריש הך דרשא דמיירי בחל שביעי בע"פ וא"כ לדידיה איכא למימר דשוחטין עליהם ואפי"ה אין מזין עליהן בשבת ולהכי שפיר מייתי ראייה מיניה ודו"ק

פרק ח' הלכה ד' אבל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא א' לפי שנכללו בלאו א' וכו' אכל דעת התוס' במנחות ס"ל דפלוגתא דידהו דוקא על לאו כי אם צלי אש אבל נא ומבושל כיון דמפורשים בקרא לא הוי לאו שבכללות וכ"ד הרמב"ן ז"ל כמ"ש מר"ן ז"ל אבל מפ' ג' מינין משמע כדעת רבינו ז"ל דהתם הובאה הגירסא הכי דאביי ס"ל הלוקין דקאמר אכל זג וחרצן לוקה ג' רבא אמר אינו לוקה אלא אחת שאינו לוקה על לאו שבכללות ואם איתא לוקה סתים מיבעי ליה דהא לא הוי לאו שבכללות כ"א הלאו דמכל אשר יעשה מגפן היין אבל חרצן וזג דמפורשים לקי תרתי אלא ודאי כיון שנכללו בלאו א' אף דמפורשים הוי לאו שבכללות. וצ"ל דהתוס' ז"ל מפרשי כפירש"י שפי' דלא קאמר רבא דלוקה אחת כ"א על חרצן לחודיה וקאמר אחת למעוטי מכל אשר יעשה אבל רבינו מפרש דקאי רבא על מימרא דאביי אף על שלש מדלא מחלק ביניהם. ומעתה אני תמיה על מה שהקשה מר"ן דלמה פסק כלישנא קמא כיון דרבא קאמר דלוקה אחת דודאי לא פליגי התרי לישני כי אם על לאו דכי אם צלי אש כדפירש"י והתוס' והכי משמע מלישנא דקאמר דלא הוי כלאו דחסימה אבל הך דמפורש הוי כלאו דחסימה. ויותר תמיהא לי איך לא השגיח על דברי רבינו בסמוך ונראה בצלאו ואח"ך בישלו או בישלו ואח"ך צלאו חייב וכתב הוא ז"ל שהוא ברייתא מפורשת בגמרא ואם איתא אמאי לא הקשה מינה להך לישנא דס"ל אפי' אחד לא לקי. גם מה שתירץ ואפשר שטעמא וכו' דהול"ל נקטינן וכו' אינו מובן ונ"ל להגיה בלשונו אלא דהול"ל נקטינן וכו' ור"ל דמעיקרא תירץ כיון דלא אתבריר לן מהו לישנא בתרא לכך פסק דחייב דשמא לישנא בתרא ס"ל דחייב ואח"כ תבריה לגזיזיה ואמר אלא דהול"ל נקיטינן וכו' דר"ל כיון דספיקא הוא הו"ל למינקט לקולא כנ"ל ועיין בה' סנהדרין שכתב שם דפסק כלישנא קמא

אמנם ראיתי לרבינו בהלכות נזירות פ"ה דין ח' שכ' נזיר שאכל כזית ענבים וכזית צמוקים וכזית זג וכזית חרצן לוקה ד' שכל א' מהם בלאו א' הוא ואע"פ שכל לאו מהם כולל שני דברים משמע מפני שהם מפורשים הלאו קאי על כל א' וא' ומאי שנא מנא ומבושל ושאור ודבש ושו"ר להלח"ם פ"ג מה' מו"ל שהק' כן ע"ש. ואפשר דוקא התם דגילה קרא דאמר ענבים לחים ויבשים לחייב על זה בפ"ע ועל זה בפ"ע לגלויי אאיסורים ומשמע ליה לרבינו לגלויי אאיסור נזיר כיון דכתיב לגביה אבל הש"ס קאמר בהדייא מכאן אתה דן לאיסורין שבתורה ומכאן ראיה למ"ש התוספות דהיכא דשנים מפורשים בקרא לא הוי לאו שבכללות אכן מגמ' דתמורה משמע כדברי הרמב"ם ועיין במ"ש בפ"ה מה' א"מ ע"ש. שו"ר להתוס' שם בנזיר דגרסי ומכאן אתה למד לכל איסורי נזיר ומעתה מ"ש התוס' הוא מסברא דכיון דמפורשים לא הוי לאו שבכללות. אך קשה דלמ"ל גילוי בנזיר כיון דכך היא המדה בכל התורה כולה. ואפשר לו' כיון דכתי' מחרצנים ועד זג משמע עד שיאכל שניהם ולכך בא הגילוי לחייב על כל אחד לחודיה כמו שפירש"י שם

הלכה ח' צלאו ואח"ך בישלו וכו' עיין מ"ש מר"ן ז"ל ופי' דבריו דהך דקאמר איכא בינייהו צלי קדר הוא למאי דס"ד דלא דרשי רבנן ריבוייא דבשל מבושל אך למאי. דקאמר דס"ל לרבנן הך ריבוייא נמי הך צלי קדר דחייב דהוי. עדיף נכלל בבישול יותר