אברהם יגל על הרמב"ם רצ

ליתא אלא למ"ד אין שוחטין דמוקי לטמא דקרא בז' א"כ אמאי נדחו וצ"ל דאף אם טבל לא מהני וילפי' לט"ש בהדרגות וכמ"ש מר"ן ז"ל אך למ"ד שוחטין אין להוכיח מזה כלום דהא טמא היינו בו'. ובהכי ניחא לי מ"ש הרב מהרח"א בס' עץ חיים בלשונות הרמב"ם בזה הלשון לדעת רבינו ז"ל דס"ל דטמא אף אם טבל לא עביד א"כ מה תירץ בגמ' דר"ן ס"ל כמ"ד שוחטין אכתי איכא למילף מטמא מת דקרא דאף דראוי לאכילה נדחה וע"ש שהניחה בקושייא. ולפי האמור לק"מ איך שיהיה דלר"ן סתם מתני' כמ"ד שוחטין וכיון שכן לא קי"ל בהא כר"ע וא"כ ע"כ לא קאמר התם דילפי' אלא משום דס"ל אין שוחטין והוו דמו להדדי ולכך ילפי' אך לדידיה דס"ל דשוחטין וטמא דקרא איירי בו' א"כ לא שייך למילף ובהא אף ר"ע מודה דלא ילפי' אמנם כל זה דוקא לר"ע אך לר"א דס"ל דלא ילפי' מאיזה פירכא א"כ אף דס"ל אין שוחטין והוו דמו להדדי לא ילפינן

אמור מעתה דכיון דהאי ברייתא היא ר"י ולטעמיה אזיל דס"ל במשנה דלקמן כס' ר"א דדרך רחוקה היא מאסקופת העזרה א"כ לדידיה לא ילפי' מטמא כר"א וכיון שכן אף דס"ל אין שוחטין מ"מ בדרך רחוקה מודה דאם זרק הורצה ולדעת התוס' י"ל דודאי דלכ"ע ילפי' מטמא אלא משום דנקוד על דרך רחוקה ללמד אף שיש ספק בידו לעשות הוי כמו גילוי דלא ילפי' מטמא אכן מלשון הברייתא דספרי לא משמע כן ע"ש. ועוד קשה לשיטתם אמאי לא הקשו בגמ' לרב ששת כדרך הש"ס בכל מקום מהברייתא דקתני אם זרק הורצה דלפחות הו"ל לגמ' לומר תניא כוותיה דר"ן אלא ודאי משום דלא פליגי ר"ש ור"ן אלא אליביה דר"ע דאית ליה דילפינן מטמא ולכך ר"ש ס"ל דלא הורצה כטמא אבל ר"ן כיון דס"ל דשוחטין מודה ר"ע דלא ילפינן אבל לר"א כ"ע מודו דהורצה משום דס"ל דלא ילפינן ולכך כיון דאוקמי' הך ברייתא כר"י דבשיטתיה דר"א קאי לא מייתי מינה לא סייעתא ולא תיובתא. איך שיהיה כיון דהאי תנא ס"ל כר"י א"כ חזרה הקושייא עומדת לעומתו מאי האי דקאמר דאי עביד לא שבקי' ליה דהול"ל דחייב כרת דבידו לטבול וכמו שהוכיחו התוס' לעיל ממתני' דקתני פטורין והתוספות דלא הוכיחו מזה דהאי תנא ס"ל דשוחטין משום דקושיית' היא לפי האמת דהתנא לא מיירי אלא בדרך רחוקה א"כ טמא למאי אתא מוכרח אתה לו' דסברת המקשה דאי עביד לא שבקי' ליה ואהא הקשו דהאי נמי ידעי' מלפי אוכלו ומהשתא לאמצו לא וכחי מדקתני לפוטרו מכרת דהאיך אדרך רחוקה קאי וכ"כ מהרש"א ז"ל ע"ש ולפי תירוצם דהמקשה קאי לפוטרו מכרת דמשמע ליה אטמא ולכך קמתמה אי עביד לא שבקי' ליה ולא מקשה בכח דהוא הפך הדין דאית לן דחייב הוא משום דס"ל דהאי תנא ס"ל שוחטין וכו' אכן לדעת רבינו דס"ל דהאי תנא אית ליה. דאין שוחטין א"כ קשה הו"ל להקשות להפך ולכך מתרץ רבינו משום דקרא מיירי בטמא מת וא"כ כיון דאף אם טבל והוזה לא מצי עביד לכך פטור מכרת והיינו דקמתמה הא אי עביד לא שבקי' ליה כנ"ל לדעת רבינו ז"ל

הלכה ג' ואם ראה זוב אחר שנזרק ה"ז פטור מלעשות פ"ב. כתב מר"ן ז"ל בפ' כ"צ כ"י אומר זב בז' שלו שוחטין עליו ואם ראה אח"ך אינו אוכל ופטור מפ"ב וכו' וקשה דהא אוקימנא בגמ' דר"י לשיטתיה אזיל דס"ל מכאן ולהכא הוא מטמא אך לדעת רבנן דס"ל מטמא למפרע צ"ל דחייב לעשות פ"ב וכיון דרבינו פסק בפ"ג מה' מע"ב ופ"ה מה' מו"מ דין ט' דמטמא למפרע א"כ איך פסק כאן דפטורים מפ"ב ואין לו' דהך דפסק למפרע טמא הוא מדרבנן דליתא חדא דאיך פסק כר"י לגבי רבנן ועוד דר' אושעיא מתני כוותיה והלכתא כוותיה לגבי ר"י דהוא תלמידו ועוד לר"י דלמפרע מטמא מדרבנן ס"ל דלא יסתור ולא יומו כמ"ש ר"י דס"ל כוותיה וכיון דרבינו פסק דסותר ז' א"כ בודאי דס"ל כרבנן למפרע טמא דאורייתא וי"ל דס"ל לרבינו דע"כ לא אוקמוה בגמ' הכי אלא לס"ד למידחי הך פשיטותא דהכהן לא מרצה בטומאת התהום ולומר דמילתיה דר"ח דאמר ל"א אלא לטומאה הוא למעוטי תהום דזיבה ולכך אמרו דר"י דקאמר ופטורים מפ"ב הוא משום דס"ל מכאן ולהבא הוא טמא אך למסקנא דקאמר הגמ' שם גבי הך בעיא דתמיד את"ל דכהן המרצה הותרה לה וקי"ל כל אה"ל פשיטותא הרי דהש"ס מיהדר מסברתיה ולהעמיד הך דתני ר"ח ל"א אלא לטומאה הוא למעוטי טומאת שרץ א"כ בטומאת התהום דזיבה כ"ע מודו דהותרה וא"כ אפי' רבנן דס"ל למפרע כיון דבהך שעתא דזריקה עדיין לא ראתה הוי ספק והציץ מרצה וכמו דס"ד דמקשה וכן אמרו בהדייא במס' כזית דט"ו למידחי לעולם דס"ל לר"י למפרע הוא דאורייתא ותהום דזיבה התירו הרי אף דס"ל דטמא למפרע מ"מ פטור מפ"ב משום ציץ

אך מה שאני תמיה על הראב"ד ז"ל דמדסתם כאן משמע דאזיל ומודה לדינו של רבינו ז"ל ומוכרח דס"ל דטומאת התהום דזיבה התירו דהא אזיל ומודה ג"כ במאי דפסק הרמב"ם דלמפרע הוא מטמא וכאמור וא"כ איך כתב בפ"ו מה' נזירות דין י"ח דהא דאר"ח ל"א טומאת התהום אלא למת הוא אעושי פסח קאי למעוטי טומאת תהום דזיבה ונ"ל דלסימנא בעלמא נקטיה ולעולם דס"ל דבא למעוטי ט"ש דהא ס"ל אין שוחטין וזורקין על ט"ש כמבואר בדבריו לעיל מזה ועיקר כוונתו לומר דלא מיעט ר"ח אלא בעושי פסח ולא חש לדקדק לומר טומאת שרץ או טומאת זיבה ודוחק וצ"ע

הלכה ו' ט"מ שחל ז' שלו וכו' א שוחטין עליו וכו' עיין מה שהקשה הלח"מ ז"ל וכתב השער"ה דלא אמרי' כי אם לפי הס"ד ולא למסקנא יעו"ש ולעד"ן דקשה אף למסקנא לפי' הרמב"ם דפי' למסקנא דמרצה דקאמר ר"ע הוא שחיטת הפסח וכבר כתבתי דעתו במ"א דר"ע שמע מרבו דהזאה שבות ותו לא ור"ע אית ליה אין שוחטין וזורקין וכמ"ש בפיה"מ ולכך הקשה לו אף שהיא מצות ק"פ לא דחי ור"א השיבו דאם כסברתך ודאי דחי וכו' אך קשה דמנ"ל לרבינו הך חילוקא בין ט"מ ובין ט"ש ולעד"ן דס"ל לרבי' דט"מ שהנזיר מגלח עליו אף ט"י מחוייב כרת על ביאתו למקדש והוי כטמא לכל דבריו וכמ"ש בפ"ג מה' ב"מ דין י"ד ע"ש אין שוחטין עליו דהא בשעת שחיטה מחוייב כרת על אכילתו דמקשינן קדש למקדש בפ' כל הפסולין דל"ג ע"ש וא"כ בהך שעתא לא חזי ולמד כן מהא דאמרי' מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו עליו לא הורצה ואפי' בא בערב ואוכל מן הפסח והיינו משום דבשעת שחיטה לא חזי ולכך שחטי' על ט"ש אבל אחר שטבל דחזי לאכילה דאינו חייב כרת ולא קרבן שוחטין עליו וכן מוכרח למ"ש הראב"ד ז"ל להסביר דעת רבינו ואף דגלי קרא וטומאתו עליו דאינו מחוייב כרת על אכילתו אלא עד שיהא כל טומאתו עליו כבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פה"מ