אברהם יגל על הרמב"ם רפט

טמא סתם דעדיין הספק במקומו עומד אלא לומר דוקא טמא גמור דלא דמי לעלמא דעשה העולה הנאסרה בעודו ט"י אבל הכא לענין שחיטה ותו לא דהא לא אכל עד דהעריב שמש שפיר דמי דשוחטין אמנם כל זה לא ידעי' אלא בתשובה וכאמור אך ודאי מקרא דויהיו אנשים אשר היו טמאים שפיר איכא למימר אף ט"י במשמע לפי הכלל בעלמא דט"י איקרי טמא והיינו דתפס על הראב"ד ז"ל איך יצאו מפי קדוש ולא דמי לסגנון התוס' ז"ל. אך מה שהקשה איך קאמר ולא יכלו ביום ההוא וכו' אף דלא היה בגירסתו זמן שחיטה לק"מ דהא דקאמר ולא יכלו לעשות קאי דהיינו שעושין בעצמן ולכך ביום ז' אף לאחר הזאה דטבילה לא יכלו ליכנס לעזרה לעשות פסחיהן בגופן אבל למחר יכולין לעשותו כיון שהעריב שמשן וכ"כ התוס' ז"ל

ועוד נ"ל הכרח לרבינו לחלק בין ט"מ לט"ש מדתנן פ' מי שהיה טמא לפוטרו מכרת והקשו התוס' שם דהא בברייתא קתני דט"ש חייב כרת כיון דיכול לטבול ותי' ס"ל דשוחטין על ט"ש ע"ש ולכאורה דבריהם תמוהים דא"כ מאי הוכיח ר"ן ממתני' לר"ש דאם זרק הורצה לימא דהתם משום דס"ל דשוחטין וא"כ טמא דקרא מיירי בו' שאין ראוי לאכילה אבל דרך רחוקה דראוי לאכילה ודאי אם זרק הורצה אך תנא דס"ל דאין שוחטין והוי טמא בז' א"כ שפיר ילפי' דרך רחוקה מטמא דאף דראוי לאכילה לא הורצה וכן דחה ר"ן ראיית ר"ש בכה"ג בסמוך וי"ל דס"ל דאנה"נ הו"מ לתרוצי ליה הכי אלא דקושטא קאמר ליה מכח דיוקא דרב אשי דקתני חייבין ועוד י"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו שם דר"ש ור"ן תרווייהו ס"ל דשוחטין אלא דפליגי בלימודייהו דר"ש מדמה ליה לטמא מת אף דלא דמי ור"ן ס"ל לא ילפי' אלא דדמי ורבי' ז"ל ימאן בזה כיון דאינו אלא מה מצינו מאי דעתיה למילף כיון דלא דמו וגם תי' הראשון נראה לו דוחק דמאי דעתיה דר"ן להביא לו ראיה ממתני' אחר שתשובתה בצדה. דכמה תנאי ס"ל אין שוחטין כמ"ש התוס' ומה גם דסתם מתני' דלעיל ס"ל אין שוחטין וכמו שדייק מינה הש"ס לעיל לרב וא"כ הוו סתמיות סתרי. אשר על כן נ"ל לרבינו דלעולם דמתני' ס"ל אין שוחטין ואפ"ה פטור מכרת משום דאף דטבל והזה אין בידו לעשות ואי עביד לא שבקי' ליה וזהו דקדוק לשון התנא דקאמר יכול לא יהיה ענוש כרת וכו' ערל וט"ש מנין ואמאי לא קאמר ט"מ דמוזכר בקרא דחל ז' כיון דאיהו ס"ל דאין שוחטין אלא ודאי דבהך אזיל ומודה דפטור דמקרא מלא דבר הכתוב והאיש אשר הוא טהור וכיון דהך טמא דמישתעי ביה קרא דהיינו חל ז' שלו בערב פסח א"כ אמאי קפיד אטהור לגמרי לענין כרת אהך נמי ליחייב כיון דבידו לטבול. ולומר דנפיק מרבוייא דאיש כל זה הייתי טועה לו' כיון דקרא נייד מהך דטמא דהוה חל ז' ודאי לא מרבינן שאר טמא כיון דהתורה מיעטה אלא ודאי משום דהתם לגמרי מיפטר דאי עביד לא שבקי' ליה ולדעת התוס' י"ל דקרא דכי יהיה טמא כולל שאר טמא אף בו' ולכך איצטריך לומ' אשר הוא טהור למעט שאר טמא ומרבוייא דוהאיש מרבינן טמא בז' שלו דדמי לטמא שרץ

ועוד יש לו הכרח לרבינו מדאמרי' שם פ' מי שהיה גבי הך ברייתא דקתני א"כ למה נאמר טמא ומתמה הגמ' למה נאמר דאי עביד לא שבקינן ליה וכו' דלכאורה הוא תמוה דאדרבא תיקשי ליה דחייב כרת דהא הך ברייתא אוקימנא לה כר"י וההוא ס"ל דאין שוחטין וכמו שהעמידוהו בפ' כ"צ דפ"א. דאין לו' דס"ל לגמרא כמ"ש התוס' דהתנא לא ס"ל כר"י לגמרי אלא לענין רשות ותו לא דזה ודאי דוחק גדול ומה גם לדעת רבינו זה לא יתכן לו' דהך ברייתא כמ"ד שוחטין דא"כ תקשו ליה קושיית התוס' ואין להשיב דהתוס' ז"ל הקשו דכיון דלמ"ד שוחטין טמא דקרא היינו בו' א"כ מאי דמתמה הגמ' דאיצטריך קרא לאי עביד לא שבקי' והא נמי נפק"ל מקרא דלפי אכלו ומ"ש דכוונת הגמ' לאתמוהי על מאי דקאמר לפוטרו מכרת וכו' הם דברים דחוקים דא"כ אמאי תפיס הגמ' במלת א"כ למה נאמר דכיון דעיקר תמיהתו היא למאי דקאמר לפוטרו מכרת ועוד דעיקר הקושייא חסר מן הספר דכוונת הגמ' היא לו' שאינו מיותר דאיצטריך לאיש נדחה וכו' ועוד קשה היכי דייק מהאי דקאמר לפוטרו מכרת דאם זרק הורצה דילמא איצטריך לפוטרו אף אם הזיד בשני. ובשלמא לדעת התוס' לק"מ דלכך לא מוקמינן לפוטרו מכרת אף אם הזיד בשני משום דאתייא דלא כמאן דאי לר"ן ולר"ח דס"ל תשלומין דראשון ודאי לא צריך קרא דכבר ידעי' זה מקרא אחרינא וכאמור שם בש"ס דאי לרבי דס"ל דשני רגל בפ"ע ואם הזיד בשני אף אם שגג בא' חייב א"כ אף דרך רחוקה לטמא דמי אם הדר בשני לרבי חייב אלא ודאי דמיירי לפוטרו בא' אף אם שגג בשני ולכך מתמה שפיר דזה ודאי לא צריך קרא דאי עביד לא שבקי' ליה אך לרבינו ז"ל דס"ל דטמא ודרך רחוקה אף אם הזיד בשני פטור מאי מתמה הגמ'. אשר ע"כ נ"ל לרבינו דהאי תנא דבריי' הוא ר"י דאוקמיה הגמ' לעיל דאליביה דריש לאיש ולא קטן שהגדיל בין שני פסחים כמ"ש לעיל ומיני' ידעי' דשני תשלומין דראשון אך היינו דוקא למאן דלא חזי בא' אבל אם שגג או נאנס דחזי בא' אהני קרא דרבי דדריש כי קרבן ה' לא הקריב וכו' חטאו ישא למיהוי רגל בפ"ע לומר דאם שגג בא' והזיד בשני דחייב ומיתרצא בהכי קושיית התוספות שם בד"ה איש ועיין שם במהרש"א ז"ל. אשר על כן מאי דקאמר בברייתא לפוטרו מכרת על כרחין לו' לפוטרו מא' קאמר דאי לפוטרו משני בודאי לא צריך קרא דכיון דלא חזי בא' ולכך מתמה שפיר הא כיון דאי עביד לא שבקי' לה בודאי לא חזי בראשון ומהיכא תיתי דחייב גם מה שהקשו התוס' דלעיל אוקימנא למ"ד הורצה ס"ל כמ"ד שוחטין ל"ק לדעת רבינו ז"ל דהא ודאי מחלוקת ר"ע ור"א לקמן במתני' לענין דרך רחוקה מן המודיעים או מאסקופת העזרה תלוייה באם ילפינן מטמא או לא דהא ר"ע דס"ל מן המודעים הוא משום דס"ל דילפי' מטמא דאין ספק בידו לעשות וכמו שהובא בספרי כמ"ש התוס' שם אך לר"א ס"ל דלא ילפינן מטמא משום דטובא איכא למיפרך כמ"ש התוס' שם בד"ה ה"ג ע"ש וא"כ לר"א אף דס"ל אין שוחטין וכסברת רבא בפ' אלו דברים דס"ט ע"א אפש"ל דס"ל נמי כר"ן דבדרך רחוקה אם זרק הורצה דהא דמ"ד אם זרק לא הורצה הוא משום דיליף מטמא אך למאן דס"ל דלא ילפי' שפיר איכא למימר דכיון דראוי לאכילה לפי אכלו קרינן ביה ושפיר איזדריק ומיחם הוא דחס רחמנא אלא דהתורה החמירה גבי טמא משום חומרתו דהבו דלא לוסיף עלה והש"ס דמתרץ אליבא דר"ן הוא משום כלפי ראיית ר"ש דמייתי מר"ע דהלכתא כוותיה דילפי' מטמא הוצרך לומ' דאנה"נ דקי"ל בהא כר"ע לגבי ר"א אך אמנם לענין שוחטין קי"ל כסברת מתני' דריש פרקין דס"ל דשוחטין וכמו שהוכיחו התוס' דאין לו' דלעולם אין שוחטין ואפ"ה פטור מכרת משום דאף אם טבל ועביד לא שבקי' ליה כסברת רבינו וכמש"ל דזה