אברהם יגל על הרמב"ם רפח

דקאמר הש"ס הכא בדעת ר"ש איש ולא אשה הוא לו' שהן רשות א"כ מאי קאמר וכ"ת טפלה נמי וצ"ל דאין לדמות דרשות חכמים להדדי דאף דס"ל דמיעוט דהתם הוא לרשות אפשר דהכא ס"ל דמיעוט לגמרי הוא ואיסורא אית לגביה ולכך איצטריך ליה למכסת נפשות להתיר טפלה והיינו טעמא דכיון דאיסור חולין בעזרה הוא אפי' בהנאה לכך אמרי' דאתא קרא למעט נשים לגמרי אך אחר דאתא קרא לגלויי דמותרין בטפלה ודאי מוקמי' למיעוטא דקרא לרשות וכיון דהוי רשות לא דחו שבת אמנם בחול אם רצו שוחטין כדין סמיכת רשות אלא דעדיין אינו מוכרח דאיכא למימר דלא התיר הכתוב אלא לטפלה דלא ילפי' מסמיכה וכדעת המקשה ור"א דקאמר בשני רשות הוא קאי לטפלה אבל בפ"ע מודה דאסור וכן הוא מבואר בפ"ק דערכין דף ד' ע"ש ואפשר. דשאני הכא דגלי קרא במכסת נפשות

הלכה ט' מי שהיה וכו' עם עליית השמש ט"ו וכו' הא דפי' הרב מתחלת שעת שחיטה עיין בתוס' דמנחות ד"ך ע"כ בר"ה נפסל וכתב הרב כ"מ ז"ל דפשטא דסוגייא הכי מוכח דאמרי ט"ו מיל מצפרא לפלגא דיומא ע"כ ואינו מוכרח דהא אתמר נמי ט"ו מפלגא דיומא לאורתא ולעד"ן דהוק"ל לפירש"י דא"כ פליגי במציאות דהא קתני מן המודיעים וכו' וע"ש בתוס' ולכך מפרש ודאי לכ"ע מן מודיעים הוי ט"ו מיל ובהא פליגי מה סבר ט"ו מצפרא הוא ומר סבר מפלגא דיומא וא"כ ע"כ דבתחלת שעת אכילה ותחלת שעת שחיטה איירו והכי משמע ריהטא דגמרא דלא פליג ר"י אעולא אלא אדרך רחוקה ולא אמודיעים דקאמר עלה ט"ו מיל פליג ולפ"ז מאי דאמרי ט"ו מיל מצפרא וט"ו מיל מפלגא הוא קאי אף לסברת ר"י ודלא כהרב כ"מ ז"ל שכתב דתפיס ליה שיטת עולא משום ר"י דקאי כוותיה דלמנ"מ פלגינהו וכו' והא דלא קאמר מהנץ עד שקיעה שלשים מיל משום לישנא דמתני' מן המודיעי' והוא ט"ו מיל והכי מוכח אף לפירש"י דפי' לדעת עולא דשעת שחיטה הוא סוף שעת שחיטה אמאי לא קאמר מהנץ עד שקיעה ל' מיל אלא דמתני' קתני מן המודיעים וכו' לומר דפחות מט"ו לא הוי דרך דחוקה לכך פלגינהו ועוד נ"ל דרבינו קשיתיה הא דהקשו התוס' שם דצ"ג ע"א בד"ה אלא למה נאמר וכו' קשה לרב יהודה דאית ליה כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה דרך רחוקה לו' דפטור מכרת למ"ל הא לא חזי לאכילה וע"ש בתוס' דלא תירצו כ"א על הפסוק ולא על הברייתא דאינה כוותיה ולכך מפרש רבינו דהא דקאמר רב יהודה כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה תחלת שעת אכילה קאמר ולכך תני בברייתא לפוטרו מכרת לו' אף הבא בשעת אכילה פטור מכרת כיון דלא בא בתחלת שעת אכילה וא"כ אף דקאמר שעת שחיטה הכי הוי כנ"ל. אך צריכין אנו למודעי מאיזה טעם פסק רבינו כעולא ולא כרב יהודה וראיתי להבה"ז דמ"ב ע"ב בחידושיו להרמב"ם כתב משום דהקשו התוס' לדעת ר"י מהך ברייתא לכך פסק כעולא ולע"ד דבריו תמוהים דלשיטת רבינו קושיית התוס' וא"כ א"ש אף לר"י וכמ"ש. גם מ"ש הכ"מ ז"ל אינו מוכרח וכמ"ש ועוד דר"י גופיה לא פליג וכמ"ש בגמרא ועוד ק' איך פסק הרמב"ם ט"ו מיל והא הקשו בגמ' אעולא מר"י ואוקמוה בתיובתא ולזה י"ל דלא גריס לה ולאו קושייא היא דאיכא למימר דאית להו כסתם מתני' מן המודיעים דהיא ט"ו הוי דרך רחוקה ומוכרח לו' דלזמן שחיטה או זמן אכילה קאי והיינו ודאי משום דמעלות השחר עד הנץ החמה הוי ה' ועיין במ"א סי' צ"ט סק"ב יע"ש

פרק ו' הלכה ב' טמא וכו' עיין הראב"ד ז"ל ובאמת אחד הרואה וא' השומע תמוהי קמתמה איך יצאו דברים אלו מפי מר"ן ז"ל שלא בדקדוק וכמו שתמהו עליו הלח"ם והמ"ל ז"ל ע"ע. והנ"ל עיקר שלא היה בגירסתו בהראב"ד עד אחר זמן שחיטה אלא עד אחר שחיטה והמגיהים הוסיפו מלת זמן בדברי הר"א ומשם העתיקו' הסופרים בדברי מר"ן שלא בהשגח' וכן תראה בהרא"ס ז"ל זל פ' בהעלותך כשהבי' לשון הראב"ד לא הביא לשון זה בדבריו לכך הקשה עליו מ"ש מר"ן ז"ל ע"ש. גם מ"ש וכי בתר דעבדין וכו' כוונתו היא דלא שייך לשון שאלה אלא לפי חסרון ידיעתם בדין א"כ כיון שהם מסופקים לא יהיו יכולים לעשות קודם ידיעתם אלא ודאי דמיירי קודם שחיטתן והכי מוכח לשון ספרי שאמרו א"כ יזרק הדם לטמאי וכו' ולא ידעתי מה תירץ בזה הרמ"ל ז"ל שכתב ובזה נסתלקה מה דהביא מספרי וכו' גם מ"ש משם התוספות דמיירי ששחטו עליהם ואח"ך הקריבו קרבן אחר אין זה במשמע מדבריהם ועוד דדבר זה הוא דוחק דהכהנים השוחטים לא היו מכירים מבעלי הקרבן דשמא יהיו טמאים גמורים ולכך כיון דהביאו הקרבן שלהם אף שהם טמאים ולא היו יכולין ליכנס לעזר' לא היו הכהנים מניחין אותו ליקרב שכך צוה להם משה וכשבאו הטמאים אצל משה אמר להם אין קדשים קרבים בטומאה וס"ד דמשה אף טבול יום אסור ולכך אמר להם עמדו ואשמעה ולא אמר להם שיטבלו וישחטו והקב"ה הסכים לדעתו דידחו לפ"כ והיינו דהקשו התוס' דאף אם נאמר דמשה היה טועה למה השי"ת הסכים לדעתו לו' דידחו ולא אמר להם דיטבלו דהא שוחטין על ט"י לכ"ע ולכך כ' דאנה"נ עשו כך וכו' ועיין בתי"ט ריש פ' לו דברים שתמה עליהם ולפי מ"ש אין כאן תימא. ומ"מ רבינו מיאן בזה דא"כ כיון דס"ד דמשה דט"י עדיין טמא הוא מהיכא תיתי לו' דלמסקנא דשוחטין על ט"י ואף דתוס' כתבו משום דטמא כתיב בקרא והאי קלישא טומאתיה לא ניחא לה לרבי' דהא ס"ד דמשה דאף ט"י מכלל טמא דהוזכר בתורה ואם כן מה שהשיב לו איש כי יהיה טמא אף אט"י קאי ועוד דאמרינן במכות ובנזיר טמא יהיה לרבות ט"י ואם כן כיון דגלי קרא בעלמא דהוא בכלל טמא ה"נ טמא דקרא בכלל ט"י אלא ודאי דאה"נ דאף ט"י במשמע. אבל דוקא ט"י דמת אבל ט"י דשאר טמאים שוחטין והוא דגזרת משום חומרתו. ולעד"ן דמשמע להו לרז"ל דוקא התם אסור ט"י משום דקרא כתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מיותרת דמאי נ"מ באיזה טומאה מיטמו אלא דבא הכתוב לומר דמשום דטמאים לנפש אדם לכך נדחו ולא א"ל משה דיטבלו אף דקי"ל בעלמא דשוחטין על ט"י. וליישב דעת התוס' משום דאמרי' בכריתות ד"ט דלמ"ד ט"י דזב כזב דמי אין שוחטין על ט"י ע"ש וא"כ מוכרח לו' דאמוראי דהכא ס"ל דלאו כזב דמי וא"כ מוכרח לו' דלית להו כהך ברייתא דקתני טמא יהיה לרבות ט"י דההיא ס"ל כזב דמי ועיין בדברי מר"ן פ"ג מה' ב"מ ועיין להתוס' בפ"ק דיבמות ובפ' כל הפסולין דלא משמע הכי ע"ש וה"נ כונת מר"ן במה שהקשה על הראב"ד איך יצאו דברים מפי קדוש דהא ס"ל דט"י חייב כרת מכח טמא יהיה וא"כ ה"נ כיון שלא העריב שמשו נקרא טמא. ועוד נ"ל לדעת התוס' דכיון דמרע"ה נסתפק לו אם ט"י הוי בכלל טמא לענין זה או לא א"כ אמאי השיבו בלשון