אברהם יגל על הרמב"ם רפז

דם צ"ל דהוי חלב בכלל דאם חלב קיים זורק לכתחי' וא"כ מאי הוכיח הגמ' מינה לעיל דט"ז דבדיעבד מודה ר"י דהציץ מרצה על אכילות דילמא דווקא התם משום דמרצה על החלב דהוא עולין אבל לגבי אכילות דמתני' כגון עומר ושתי הלחם דלית בהו עולין מאי איכא למימר וכן היא קושיית הש"ס מעיקרא וי"ל דהיינו דווקא לרבינא אך לר' שילא דס"ל דמתני' דקתני נודע לאחר זריקה לאו דווקא וס"ל דציץ מרצה על אכילות אף במזיד א"כ אתי דברי ר' יהושע כפשטן דמיירי בבשר לחודיה ולכך שפיר אתי ראייה מיניה וה"ה דהמק' יכול להק' הניחא לר' שילא אלא לרבינא מא"ל אלא דעדיפא מיניה פריך אף לר' שילא ולפי המסקנא אתי שפיר הך מתני' אף כר"י לכ"ע אמור מעתה לרבי' דפסק כרבינא דאין מרצה במזיד לכך לא כתב הך דנטמא הבשר בפ"א מה' פה"מ אלא דכתב בנטמא מא ב' הציץ מרצה והא דלא ביאר שם דאם נטמא הבשר ולא נודע כ"א אחר זריקה דמרצה משום דסמך אמ"ש בכאן אלא מ"ש שם דנפסל הבשר או שיצא לא יזרוק ואם זרק הורצה צל"ע דבגמ' אוקימנא מאי נפסל בהיסח הדעת ואוקימנא דהיסח הדעת משום פיסול טומאה הוי ומשום ציץ כמ"ש בפ' כ"ש דל"ד ע"ש וא"כ איך כתב דאף דנודע לו קודם זריקה דהורצה והיינו משום ציץ והא אין מרצה על המזיד וכבר עמדתי על זה בע"א מה' פה"מ ע"ש ואפשר ליישב דכיון דלאו טמא ממש אלא משום היסח הדעת הקילו בו ואף על המזיד מרצה ודו"ק

פרק ה' הלכה ח' נשים שנדחו לשני וכו' ל כתב מר"ן זל דרבינו פסק כר"י דנשים חובה בחול ובשבת רשות והיינו משום ר"א דקאי כוותיה וכו' ולכאורה תימא דכיון דר"א ס"ל לגמרי כר"י מנ"ל לרבינו זל לחלוק עליו ועוד קשה מה שהקשה עליו הלח"מ ז"ל ומה שתירץ הרב מ"ק ז"ל לכאורה לא יישב כלום דודאי הוא דלא ידעי' דנשים חובה כי אם מקראי דר' יוסי וא"כ ממילא משמע דבני כרת הם וא"כ איך כתב דנשים רשות ולא דחו שבת. אשר ע"כ נ"ל דרבינו הוק"ל דאמאי לא קאמר ר"א דהלכה כר"י וכה"ג מקשה הש"ס בכמה דוכתי אלא ודאי דס"ל לר"א לענין חול כר"י דשוחטין עליהם בפ"ע והיינו דנפקא ליה מככל חוקת הפסח לומר דדמו לראשון דשוחטין בפ"ע והש"ס דהוצ"ל דנפק"ל לר"י מדכתיב בפ"ב ונכרתה הנפש משום דבעי למימר דאיכא כרת לנשים בפ"ב ולכך דחי שבת ובהכי מיתרצה קו' התוס' ז"ל בד"ה וכתיב וכו' ע"ש. והא ליכא למימר דר"י נמי ס"ל דלא דחי שבת ואתי מימרא דר"א ככ"ע ואתא לאשמועי' דלא ילפי' מבכל חוקת הפסח כי אם לענין דשוחטין בפ"ע דזה ליתא דמדקאמר ואצ"ל בראשון דמשמע דמשני נפיק והא צריך לאומרו לומר דבא' דחי שבת לא כן בשני אלא ודאי ס"ל לר"י דאף בשני דחו שבת וכן הוא בירושלמי ריש פ' האשה דקאמר בהדייא ר"י ואפי' ואישתמיט מהרלח"מ ז"ל ולכך איצטריך לו' טעמיה דכתיב בשני ונכרתה הנפש וכו' דבר כרת הם אבל ר"א ס"ל דבשני לית בהו כרת דאיש ולא אשה אבל לא אימעיט אלא מכרת אבל לענין בפ"ע אהני קרא דכל חוקת הפסח ור"י ס"ל דאימעט אף מהני וקרא דכל חקת הפסח לטפלה והא דלא ס"ל כר"י דקרא דאיש למעוטי קטן משום דע"כ לקטן שהגדיל בין ב' פסחים כמ"ש התוס' וזה דלא כר' לקמן דהלכתא כוותיה. והרב מ"ק ז"ל דידיה אמר דס"ל לרבינו דפלוגתייהו בשבת דוקא וכ"כ הרב קרית ספר דלר"י ס"ל דמיעוטא דקרא דאין שוחטין הוא בשבת אבל בחול מותר לשחוט בפ"ע ואתא קרא דכל חוקת הפסח להתיר טפלה בשבת. ונ"ל דהכריחו לזה מאי דקאמר ר"א בשני רשות דמשמע רצו שוחטין ואוקימנא ליה כר"י וזה דלא כר"י דקאמר אין שוחטין דמשמע איסורא ולכך כתב דזהו דוקא בשבת. אבל קשה לזה דאף בחול נמי איכא איסורא דחולין שנשחטו בעזרה דלדידה דליכא חיוב הוי חולין שנ"ב וא"כ איך כתב דשוחטין עליהם בפ"ע דכה"ג אמרי' בפ' אין דורשין דלמ"ד סמיכה בנשים רשות אינה אלא באקפויי ידא דאי בכל כחה הוי עבודה בקדשים הרי כיון דרשות הם הא דעבדי סמיכה הוי עבודה בקדשים ולא דמי לאנשים א"כ ה"נ דרשות הם לא מצו שחטי בפ"ע כיון דאינם מחוייבי' בקרבן פסח ואינו בא בנדבה הוי חולין שנ"ב ואף דר"י ס"ל דחולין שנ"ב לאו דאורייתא וכמ"ש בפ"ב דפסחים כבר כתב רש"י ז"ל דהיינו דוקא בהנאה אבל באכילה מודה דאסור. ועוד לרבינו ז"ל דפסק דחולין שנ"ב דאסור דאורייתא לדעת רוב המפרשים ז"ל איך כתב רצו שוחטין בפ"ע ועוד דאף למאן דס"ל דרבינו ס"ל לאו דאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא אסור ולזה י"ל דרבינו ס"ל כדעת רש"י בפ' כיסוי הדם דפ"ה דלר' יוסי דס"ל דנשים סומכות רשות עבדי סמיכה בכל כחם דהתורה התירה להם והך סוגייא דפ' אין דורשין כבר תרגמה הר"ב קרבן אהרן פ' ויקרא דמ"ג דמיירי בקרבן שאינו שלהם ע"ש שהאריך וא"כ ה"נ דכוותה כיון דהתורה התירה להם לשחוט בפ"ע לא הוי חולין שנ"ב אך לגבי שבת דהוא איסור חמור מוקמינן מיעוטא לגבייהו. אבל ק' לזה מאי דקאמר הש"ס גבי ר"ש וכ"ת א"ה אפי' טפלה נמי ומהיכא תיסק אדעתין דניתסר אפי' בטפלה אפילו בשבת כיון דאין כאן איסור כלל ובשלמא לדעת ר"י דס"ל בעלמא דנשים אסורין לסמוך א"כ כי מיעט רחמנא איש ולא אשה לו' דאיסורא אית לגבה ושפיר איכא למימר דאף מטפלה אימעיט לו' דלא שייך פסח לגבה ואסורה לאכול אף במנייה אך לר"ש דס"ל דמיעוט התורה הוא לרשות כמ"ש דנשים סומכות רשות וא"כ מ"ש איש ולא אשה היינו שהן רשות ולא דחו שבת בפ"ע אבל בחול יכולין. לשחוט א"כ מינה נשמע דשייכי בפסח ובר מנייה הם ובשבת יכולין לעשות טפלה דאין כאן איסור כלל ובשלמא לפי פשטא דשמעתא דפליגי בחול א"ש דאף בעלמא ס"ל לר"ש דנשים סומכות רשות היינו דוקא באקפווי ידא אבל הכא דאיכא איסורא דחולין שנ"ב ואיהו ס"ל בפ"ב דקידושין דחולין בעזרה דאורייתא ודאי מיעוטא דקרא הוא לגמרי וא"כ שפיר איכא למימר דאימעוט אף מטפלה דאינה בת מנייה אך אי אמרי' דפליגי בשבת אבל בחול כ"ע מודו דיכולין לשחוט מהיכא תיתי דניתסר טפלה בשבת ואין לומר דהכי דריש אליבא דר"ש כתיב איש בא' לו' שאינה מחוייבת וכ"ת כיון דאימעיט מחובה אימעיט אף מחובת טפלה אהני ליה במכסת נפשות לחייבה בטפלה דזה לא יתכן כלל מכמה טעמי חדא דעיקר פלוגתייהו הוא לאיסורא דמדר' יהודה נשמע לר"ש דלר"י ס"ל דהא דעושין טפלה הוא להיתרא דהא בשני רשות ס"ל. ועוד מאי ס"ד בר"ש דס"ל דחובה בטפלה עד דמקשה וכ"ת. ועוד דקאמר בר"ש ממאי קממעיט ליה אי מחיובא וכו' אלא לאו מטפלה וכו' הרי בהדייא ברור דהא דקאמר לטפלה הוא לרשות ולא לחובה

ומעתה ג"כ קשה לסברת רש"י ז"ל דס"ל לדעת ר"ש דסומכות בכל כחם א"כ מוכח דמאי