אברהם יגל על הרמב"ם רפו

ברור דלר"י מרצה לכתחי' אנטמא דאי בדיעבד קאמר א"כ אפי' יוצא דהכי שמעי' ליה לר"י דקאמר ניטמא הבשר או שיצא אם זרק הורצה אלא ודאי מאי דאמר רש"י הנ"מ יוצא אלכתחיל' קאמר ואפי"ה קאמר דבנטמא אפי' לכתחילה יזרק וא"כ קשה דהא שמעינן ליה לר"י בדע"ז דבנטמאו ב' לא יזרוק ע"כ צ"ל דהך ברייתא מדאורי' קאמר אבל מאי דקאמר ר לא יזרוק הוא מדרבנן וכמ"ש התוס' דע"ח יע"ש ולעד"ן דזהו כוונת מהרש"א ז"ל שכ' וה"ה דהוה מ"ל הא דאורייתא הא דרבנן שלכאורה הוא תמוה ונעלם מעיניו דבריהם ביבמות אכן לפי האמור דכיון דמק' לדעת רש"י לא יתכן לתרץ בדבריהם כפי שיטתו וכאמור ומכח קושיות הללו הוכרח לרבי' לומר דהכא מדאורייתא קאמר. ואתיא אפי' למ"ד דאכילה מעכבת והיינו כיון דבשעת זריקה לא נודע שהוא טמא א"כ דכי אזדריק דם שפיר איזדריק. דכיון דבהך שעתא איזדריק לאכילה והכי אמרי' בהדיא בפ' ד"פ ע"ב אמר מר ב"ר אשי לא שנו אלא נודע לו אחר זריקה וכו' אבל קודם זריקה לא מרצה הרי אף מדאורייתא נמי שפיר מחלקינן בין שוגג למזיד ואף למ"ד דאכילה מעכבא קאמר מר בר רב אשי דהא להלכה קאמר ה"נ במתני' דאם נודע לו אחר זריקה הציץ מרצה על שגגת הבשר אבל אם נודע לו קודם זריק' אין מרצה על הזדון וחייב לעשות פ"ב כיון דלא יצא מדאורייתא והך ראייה שהביאו התוס' מפ' האש' רבה לא מכרעה לדעת רבי' דאטו היכא דמצינו מקום דמחלקי רבנן בין שוגג למזיד נשוה לו כל מקום דמח' בין שוגג למזיד לומר דהוא מדרבנן ומה גם דמצינו דמחלק בין שוגג למזיד מדאורייתא וכמו שהבאתי גם היא משנה מפורשת בנזיר דמחלק בין נודע ללא נודע והיא מדאורייתא ע"ש דס"ג ע"א וכן בתוספת' שהביאה רש"י בהך משנה גופה אלא דהתם בפ' האשה רבה דמחלק בין שוגג למזיד העמידו מדרבנן לתרץ הך קושייא דהך ברייתא אחריתי דקאמר על מה הציץ מרצה וכו' על השוגג ועל המזיד לכך העמידוה מדרבנן אבל אין לומר דהתם בדם מיירי דהוא טמא מדרבנן וכמו שהעמידוה בפ"ק דפסחים דא"כ מאי קאמר והא הכא דמדאורייתא מרצה דתנייא על מה הציץ מרצה על הדם וכו' על השוגג ועל המזיד ואיך ניחא ליה בזה דכיון דהך ברייתא נמי קתני דם דהוא מדרבנן הרי קאמר דאף מדרבנן ליכא חילוק בין שוגג למזיד אלא ודאי דסוגיא דגמ' דהתם ס"ל דטומאת דם מדאורייתא וכמ"ד דטומאת משקין מדאורייתא והוה מצי לתרץ הכי בפ"ק דפסחים וכמ"ש שם התוס' ע"ש ועוד דהתם אעולין קאי דהיינו דם וכ"ע הציץ מרצה אעולון מדאורייתא וכיון שכן מאי דמחלק בין שוגג למזיד הוא מדרבנן אבל אבשר קאי דאין הציץ מרצה על אכילות לכ"ע כ"א ר"א דלית הילכתא כוותיה וכמו שפס' רבי' בפ"ד מה' ב"מ ואשמעינן מתני' דהיינו דוקא מזיד אבל אם נזרק בשוגג הורצה והשתא מק' הש"ס שפיר מהך ברייתא דקתני הציץ מרצה על הבשר בין שוגג בין במזיד הרי אף על אכילות מרצה במזיד ומתרץ לו דהכא קאי אנטמא וכו'

ומעתה מ"ש רבי' בה' ב"מ וכן הציץ מרצה על הדברים הקרבין ולא על הדברים הנאכלי' הוא קאי למ"ש לעיל דהציץ מרצה על טומאת התהום אפי' מזיד לכך כת' וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקרבים ר"ל אפי' מזיד אבל אינו מרצה על הנאכלים במזיד אבל דין שוגג לא ביארו שם וסמך על מ"ש כאן וכדרכו בכל מקום לבאר כל דין במקומו ובהכי אתנח לן מ"ש הל"מ ז"ל מהא שפסק בפ"א מה' פה"מ גבי כל הזבחים שמרצה אפי' מזיד וכו' דהתם כיון דאית לן דבחדא סגי בשר או חלב א"כ כשנטמאו תרווייהו ונזרק אפי' מזיד סוף סוף מרצה אחלב וכאמור והרי יש שם חלב והורצה אפי' שאין מרצה אבשר משום מזיד וזהו שמדקדק רבי' כאן שכתב שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא וכו' ולא כתב שהציץ מרצה על השגגה ותו לא אלא דבא לומר דהאי חלוקה לא נאמר אלא גבי אכילות דהיינו בשר אבל אעולין אפי' מזיד ומזה אני תמה על הל"מ ז"ל דמה לו לרבי' בזה דתיקשי בגמ' לרבינא דס"ל דאינו מרצה אלא על השוגג הא ברייתא מפורשת היא דמרצה אף על המזיד והובאה שם דע"ז דקתני נטמא הבשר וכו' ר"א אומר יזרק ר"י אומר לא יזרק ומודה ר"י שאם זרק הורצה הרי אף דנודע קודם זריקה קאמר ר"י דהורצה וי"ל בשלמא בפשטא דגמ' ל"ק משום דהא דקאמר אזריק' דווקא בשוגג הוא קאי אחלוקה דדם והיינו להתיר בשר באכילה וכמ"ש התוס' אבל אחלוקה דהבשר שנטמא לא גזרו בו רבנן להביא חולין לעזרה ולכך בההיא ברייתא דמיירי בריצוי קרבן קאמר אפי' מזיד ולכך לא הק' לא להרמב"ם ז"ל

אבל קש"ל לשיטה זו דמאי מק' בגמ' מהך ברייתא דקתני בין בשוגג בין במזיד דע"כ דהתם מיירי בנטמאו ב' דאי בנטמא בשר או חלב למ"ל ציץ לרצותו הא קי"ל נטמא בשר או חלב זורק את הדם לכתחילה אלא ודאי בנטמאו ב' מיירי וכיון שכן שפיר קאמר דמרצה אפי' מזיד משום חלב והוי כאלו החלב קיים דהורצה קרבן אבל במתני' דאיירי בפסח דאף דחלב קיים אינו זורק את הדם לכך קאמר דאינו מרצה אלא שוגג דהא אאכילות קאי דהוא בשר ויש לישב דדחיקה ליה להש"ס לאפסוקי הברייתא דהך דקתני על הדם הוא בנטמא לחודיה והך דקתני על הבשר ועל החלב הוא בנטמאו ב' אלא בחד גוונא איירי דנטמא כל אחד לבדו והא דקתני הציץ מרצה הוא לאקבועי הך בשר או חלב בפיגול ולהוציאם מידי מעילה מידי דהוה לר"א דס"ל דיש דם אף שאין בשר וא"ה קאמר הציץ מרצה על אכילות וכמ"ש שם דע"ח ולכך מק' שפיר דקתני דמרצה על אכילות אף במזיד ומתרץ לו דקאי אנטמא אבל זריקה אינה אלא בשוגג ואף דזה ודאי לא קאי אלא אהך חלוקה דבשר שנטמא אבל שאר חלוקות דהיינו חלב ודם הוא מרצה אף במזיד ואין לתמוה בזה דהוו הך חלוקות לאו בחדא מחתא אינון דאף לדעת התוס' נמי דאיירי מדרבנן ג"כ לא קאי הך חלוקה דשוגג ומזיד על חלוקת דם דהיינו להתיר בשר באכילה אבל על הבשר וחלב דאיירי לרצוי קרבן מיירי אף במזיד דלא מצו לאתויי חולין לעזרה אלא ודאי כיון דאינם מבוארים בברייתא אין קפידא אם אין דינם שוה אבל אם נאמר דהחלוקות המבוארים בברייתא אינם שוים יש קפידא לכך העמידה בחד גוונא דהיינו נטמא כל אחד לבדו ועי"ל דמשמע ליה דהברייתא סתמא קתני אף בקרבן פסח דעיקר הבשר ולכך אף אם נטמאו ב' לא מרצה במזיד לא מרצה אבשר וחלב כמאן דליתיה כנ"ל

אך אמנם הדבר הק' הוא דהא ודאי לשיטה זו דהך דאמר ר"י ניטמא הבשר או שנפסל אם זרק הורצה שהבאתי לעיל מוכרח לומר דמיירי בנטמא החלב נמי דאי בנטמא הבשר ונאבד החלב או נשרף לא הורצה אף דיעבד דאין מרצה על אכילות במזיד אלא ודאי מיירי בנטמאו ב' והאי דקאמר בשר לאו דווקא דעיקר פלוגתייהו נמי דקאמרי אין בשר אין