אברהם יגל על הרמב"ם רפה

יעשו אותו וכו' יעוין שם לכאורה אינו מובן דהתם איירי בפסח ב' דכתיב איש נדחה לכך איצטריך קרא דיעשו אותו לעצה טובה לאהדורי כי היכי דלהוי כפסח ראשון שאינו ביחיד וכן קשה על מה שהק' התוס' דת"ל מפסח ראשון שאין שוחטין על היחיד דמאי קושייא דשאני הכא דגילה קרא איש נדחה גם מה שתירצו דהאי תנא לית ליה הך דרשה דלא תוכל לזבוח באחד ופסח א' יליף מפ"ב הוא תמוה דא"כ מאי ק"ל בפ' הוציאו לו דנ"א גבי מאי דקאמר קסבר ר"ש דאין שוחטין את הפסח על' היחיד ונוקמה בפ"ב דילמא ס"ל כהאי תנא דאית ליה דפ"א יליף מפ"ב דאין שוחטין על היחיד ועוד אני תמיה דקאמר הגמרא שם דצ"א מדר"י ס"ל כר"ש ר"ש ס"ל כר"י והיינו כיון דר"י שביק דרשה דר"י דקרא דלא תוכל לומר דאין שוחטין על היחיד ואוקמיה לדרשה דר"ש לאסור בבמת יחיד משום קרא דאיש לפי אוכלו וה"נ נימא לר"ש ומאי קושייא דילמא ס"ל דאין שוחטין בפ"א משום דיליף מפ"ב ולומר דהאי דקאמר מדר"י ס"ל כר"ש ר"ש ס"ל כר"י לא מוכרח הוא וכדאמרי' בפ' מקום שנהגו דנ"ג ע"ב זה דוחק דלאו האי לישנא כהאי לישנא ועוד דמאי מקשים התוס' דילמא ר"ש ס"ל דתרתי ש"מ

אשע"כ נלע"ד דקושיית התוס' היא אף דגלי קרא דאיש נדחה לומר דשוחטין על היחיד אהני לן ככל חוקת הפסח לאהדורי וכי האי גוונא אמרו בגמ' דצ"א לר"י אף דגלי קרא דחטאו ישא למעוטי אשה בשני אהני לן ככל חקת הפסח לטפילה ואהא תירצו דלית ליה. האי דרשה וס"ל כר"י דשוחטין על היחיד ואיצטריך יעשו אותו לאהדורי אף דגלי קרא דשוחטין על היחיד וממלא חזר הדין אף בפסח א' דגלי קרא איש לפי אכלו דשוחטין על היחיד נילף מפ"ב לאהדורי משום דלא גרע ומעתה תראה דפסק רבי' כדת וכהלכה ואפשר להעמיס כל זה בכוונת מרן ז"ל ודוק

הלכה ד' אין עושין חבורה וכו' לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת ע"כ וכתב הכ"מ ז"ל וז"ל ולטעם שנתן רבינו קשה מהי תיתי לן דבעינן בשחיטת פסח בן דעת ע"כ ולעד"ן דדברי רבינו ז"ל הם ש"ס ערוך במס' נדרים דל"ו ע"א אר"י הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וקאמר הש"ס אלא מעתה אדם מביא פסח על חבירו שכן מביא על בניו הקטנים ותי' דשה לבית אבות לאו דאורייתא ופירש"י והרא"ש ז"ל דמאורייתא אין חייבין בפסח כלל ואינם בר המנאה אלא מדרבנן חייבו אותם באכילת פסח ע"י המנאת אביהם משום חינוך וכמ"ש התוספות בפסחים דפ"ח ע"א ד"ה שה. ומעתה הא דאמרי' בפ' לולב הגזול קטן שיכול לאכול כזית שוחטין עליו הוא מדרבנן ואסמכו' אקרא והיינו עם אחרים כמו שפירש"י זל שם אבל בפ"ע אין שוחטין עליהם ומעתה מ"ש רבינו ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני חבורה הוא חיובו מדרבנן ולכך כתב לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת ובסברת ר"י בנדרים דהכל צריכין דעת למעוטי קטנים אבל קשה מהא דאמרי' בפסחים דפ"ח ע"א וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן אין יוצאין בשל עצמן דמשמע דמשום דשחט רבן עליהם הא לא"ה יוצאין בשל עצמן והא פסח לא שייך לגבייהו ואיך הפסח כשר וי"ל דודאי מאי דקאמר וכולן ששחטו מיירי ששחטו הקטנים והעבדים דכיון דעבדים חייבים אלא דהקטנים נמנים עמהם שפיר דמי דיוצאין בו. וליישב דעת מר"ן ז"ל והר"ן ז"ל שם בנדרים שכתבו דהא דקאמר הש"ס שה לבית אבות לאו דאוריית' הוא לענין מינוי כיון שאינן בני דעת לאו בר מנייה הן אבל לענין פסח אהני דמחייבי מקרא דשה לבית אבות וכן משמע מדברי רבינו ז"ל בפ"ה מהלכות אלו דין ז' ועיין מ"ש מרן ז"ל שם ודלא כדעת התוס' ז"ל בפסחים כמ"ש לעיל דכתבו משום חינוך ע"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשה הר"ב לחם שלמה ז"ל די"ח עמ"ש התוס' בקידושין דמ"ב ע"א ד"ה איש זוכה וכו' דאיצטריך קרא דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וצריך להמנות עליו דכתיב שה לבית אפי' קטן וכו' עכ"ל והקשה הרב ז"ל מהש"ס דנדרים דקאמר שם לבית אבות לאו דאורייתא ע"ש שהצ"ע ובמ"ש ניחא דהא דקאמר לאו דאורייתא הוא לענין מנייה אבל באכילת פסח חייב והתוס' דקידושין. דהביאו מקרא דשה וכו' קאי אאכילת פסח לא אמנייה ועיין לתוס' במס' גיטין דס"ד ע"ב ד"ה שאני שתופי וכו' ושו"ר שכן תירץ הרב פ"י ז"ל בחי' לקידושין ע"ש

שם ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני חבורה ולא שתהיה חבורה כולה קטנים וכו' ע"כ והקשה הרכ"מ ז"ל הו"ל לרבי' ז"ל למעט קטנים מאיש ולא קטן וראיתי להרב לחם שלמה ז"ל די"ח שהביא קושיא על מר"ן ז"ל מהרב יוסף לקח ז"ל בפ' בא מהש"ס דמס' קידושין דמ"ב ע"א דדרשי' מאיש לפי אכלו למעוטי קטן ותמה עליו הרב מדברי התוס' דמס' פסחים דצ"א ע"ב שכתבו דהאי סוגייא דפסחים ס"ל כריב"ק דנפק"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות דמיירי בזכיה טפי מאיש לפי אכלו דלא דריש ליה למעוטי קטן ע"ש ולעד"ן דכוונת הרב ז"ל כמו שמצינו דדרשי מאיש לפי אכלו למעוטי קטן כמו כן דרשי' ומאן לימא לן דפליגי תנאי בהכי ומה גם לר' יהודה דס"ל אין שוחטין את הפסח על היחיד איש לפי אכלו במאי מוקי ליה ומוכרח לו' למעוטי קטן אתא גם לר' יוסי דס"ל דשוחטין את הפסח על היחיד מקרא דאיש לפי אכלו אפשר לו' דס"ל כר"ש ותרתי ש"מ דאיש למעוטי קטן ועוד אפי' לריב"ק דריש מאיש שה לבית אבות למעוטי קטן כמ"ש התוס' בפסחים. אמנם נלע"ד אחר המחילה דלק"מ דמה שדרשו למעוטי קטן הוא לענין זכייה שאינו זוכה אבל לאוסרו באכילת הפסח זה לא שמענו ובהדייא אמרו בפ' לולב הגזול קטן דיכול לאכול כזית שוחטין עליו ע"ש

פרק ד' הלכה ב' בשר פסח וכו' עיין בהל"מ ז"ל ולעד"ן לומר דרבי' לא ניחא ליה בפי' התוס' מכמה טעמי חדא דפשטה דמתני' לא מוכחא הכי דא"כ הו"ל למימר ונודע שנטמא דקאי אדם גופיה אבל שהוא טמא קאי אגוף הפסח גם בפי' שהבינו לדעת רש"י דהך מתני' כמ"ד דאכילה לא מעכב' ומדרבנן קאמר ס"ל לרבי' דהוא תמוה דא"כ מאי מק' הגמ' לעיל מאי דוחקיה דרב לאוקמיה מתני' רבי נתן ולא רבנן ומאי קושיא כיון דסיפא דמתני' היא רבי נתן לכך העמיד רישא ג"כ כר"ן כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא וכמ"ש התוס' שם דע"א בד"ה נימא יע"ש ועוד אמאי לא משני הגמרא הא דאורייתא הא דרבנן! ולומר כמ"ש התוספות ביבמות דסתמא דמילתא כיון דבזמן הברייתא נישנית לא הוה מינקט דינא דאורייתא זה נראה לרבינו דוחק דכמה ברייתות ומתני' מוקמי להו בגמ' אדינא דאורייתא גם לדעת רש"י זל לא ניתן ליאמר כלל שהרי כת' בפ"ק די"ו ברייתא גופא דמתנייה לר"י דס"ל אין בשר אין דם הנ"מ יוצא אבל נטמא הורצה להתיר דם בזריקה עכ"ל הרי נראה