אברהם יגל על הרמב"ם רפג

הוא תמוה דבהדי' קאמר רבי במתני' גבי פלוגתייהו דיקרב אחד מהם והב' תמות אלמא כשנמצאו ב' עומדות איזה שירצה יקרב וכן הוא מפורש בברייתא שם בתמורה דף ט"ו מנין שאיזו שירצה יקרב ת"ל חטאת מ"מ ע"ש ולעד"ן דזהו סברת רבי אבא דפליג על רב הונא דס"ל דבמשך כ"ע מודו דתמות והך ברייתא מוקי לה בדאורייתא אבל בדרבנן גזרו תמות משום דהוי דחייה בידים אך לר' אבא מוקי לה כפשטה ולא גזרו מעולם ולא כהר' ח"ן דכ' דאף רבי אבא מודה לר' הונא דאמרי' ליה אתכפר בשאינה אבודה וכו' ומיירי בבא לימלך וכו' ועוד במתני' תנן גבי מעות דיביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה ודייק בגמ' הביא מאחד מהן השאר ילכו לים המלח דראוין שתיהם להקרב איזה שירצה והר' בה"ז ז"ל כתב בפשיטות דאבודה אינה ראויה ליקרב הפך האמור גם הרב צ"ק דרך דרך אחרת

ונ"ל דפי' התוס' דמעיקר' כתבו דלא שייך לומ' דאתייא ברייתא דקתני ילכו לים המלח כר' דע"כ לא קאמר אף שאינה אבודה מתה אלא משום דלא נראו שתיהם למזבח אפי' שעה אחת דודאי לא קרב אלא חדא מתרווייהו אבל הכא דשניהם ראוים למזבח כגון אם יוסיפו עליהם כדי לקרב בדמה שמנה ודאי אפי' רבי מודה דירעה כיון דשייכה ליקרב מעיקרא בשניהם עומדים ולכך כתב ודאי לא אתייא אלא כר"ש דמחמיר אף ארבנן דמקילי מרבי גבי הפריש שתים דרבנן ס"ל דאם קרב אחד מהן השניה תרעה ור"ש ס"ל תמות א"כ הך דתני ילכו לים המלח לא אתייא אלא כר"ש דאפי' ס"ל דשניהם ראוים ליקרב או זה או זה אפי"ה ס"ל דתמות כיון דקרב אחת מהן ה"נ לימא דאף דשניהם ראויים ליקרב ע"י דיוסיף וכו' ה"נ אם כבר קרבה יפלו לים המלח ודוק

אמנם רבי' ז"ל מכח קושיא זו רצה לומר דס"ל למק' דברייתא מיירי בנודע אחר כפרה וכדפי' רש"י זל וכיון שכן בן לרבי בין לרבנן לא הויא אבודה ולכך אוקמוה כר"ש דלא בעי אבודה אלא דנתכפר בעליה למיתה אזלא דלית ליה לר"ש רעייה בחטאת כלל והיינו דס"ל דאף באחריות מתה ולכך לרבא דאוקמוה להך ברייתא דנודע לו קודם כפרה הויא לה כאבודה בשעת כפרה דאף רבנן מודו בהם דתמות ולרבי אזלי ליה המלח ולעד"ן דזה כוונת רש"י ולא קשה מה שהק' תוס' עליו מרבא כנ"ל ודוק

פרק ה' הלכה ד' נהנה היום מן ההקדש ונהנה אחר כמה שנים בהעלם אחד הרי אלו מצטרפין לפרוטה ומעל ע"כ וק' דבפ"ט מהלכות שגגות פסק דבמעילה תמחויין מתחלקין וחייב על כל אחד ואחד ואיך כתב צירף את המעילה אפי' אחר כמה שנים משמע אפי' בתמחויין ונראה דרבי' ז"ל ס"ל כלישנא קמא וכן הוא מבואר בהדייא בדברי רבי' שם בה' שגגות וז"ל אם יש בכל אכילה ואכילה שוה פרוטה וכו' משמע דוקא שו"פ ולא קאמר המחויין מחלקין אלא לחומרא בעלמא כמבואר בכריתות די"ג ע"ב ולכך גבי מעילה דס"ל דתמחוין מחלקים הוא לחומרא ולא לקולא אך קשה דתקשי מהך ברייתא לאידך דס"ל אפי' לקולא ואפש"ל דברייתא לא מיירי אלא בפירות ולא בתבשיל ודוק

פרק ו' הלכה י"א המביא חטאתו ואשמו ופסחו וכו' ק"ל דבגמ' לא אמרו לא חטאתו ואשמו ולא פסחו והיינו טעמא משום דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולכך לא קחשיב בברייתא אלא מחוסר כפרה וחטאת ואשם ולא עולה ושלמים ותודה וכו' משום דדוק' מחוסר כפרה דע"י אוכל בקדשים דהוי הנאת הגוף גם חטאת ואשם דאין באין לא על חטא והוי הנאה בכפרת חטאו אבל שאר קדשים דאין מגיע לו הנאה בהם אלא הנאת המצוה לא מקרייא הנאה ופטור גם הך דשוקל לו שקלו נמי אית בו הנאה וכמו שאמרו בגמ' לא לן אדם בירוש' ובידו עון חטא בלילה תמיד של שחר מכפר לו ואם חטא ביום תמיד של בין הערבים מכפר לו ואפשר כיון דניצול מכרת הפסח חשיב ליה הנאה יותר מכפרת חטא והתנא אתא לאשמועי' חידוש אפי' כפרת החטא ואין להק' היכי מכפר חטאתו כיון דבא ע"י עבירה וכמו דאמרי' בתמורה ד"ך ע"ב דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ואפי' דיעבד אינו מתכפר וכן פי' רש"י שם דשאני התם דלקי אף בשוגג ועוד לא דמי להתם דלא שייך לבא התמורה כ"א בעבירה וכה"ג כתבו התוספות בסוכה ד"ל ע"א ד"ה משום ע"ש

אך הדבר הקשה שסיים רבינו אבל מנחות וכו' אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו מדנקט לשון כפרה יראה דשאר קדשים שאינם לכפר וא"כ מאי איריא מנחות ואם ר"ל שאין זריקת דם דראוי לכפר אמאי נקט ברישא חטאתי ואשמו וכו' אפי' שאר קדשים נמי ועוד מאי האי דקאמר אעפ"י שעבר וכו' כיון דאין עבירה אלא בכפרה וכאמור ולומר דלא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו כ"א לדיעבד זה ליתא דאמרי' מכסין בעפר עיר הנדחת ודווקא גבי ע"ז לכתחי' לא משום דמאיס וצ"ע

וראיתי לרבינו ז"ל בפי' למס' שקלים בפ"ב דכתב על הך דשקל שקלו מן ההקדש דמעל משום דנהנה שלא ימשכננו אותו בב"ד והוא הפך סוגיא דמעילה דהתם אין ממשכנין אותם כמבואר במשנה דערכין דכ"א ומעל כיון דנתכפר בזריקת דם והך דירוש' דקאמר מה הנאה ומפ' משום דלא ימשכננו הוא קאי ארישא דקאמר אם נתרמה מעל אף שלא נקרבה הבהמה והיינו דדייק רבינו ז"ל בלשונו גבי שוקל מן הקדש ימעול השוקל שהרי חלקו בבהמה שנזרק דמה ע"ש ועיין מ"ש פ"ג מה' שקלים בס"ד

פרק ו' הלכה י"ג אם כבר נתרמה התורמה מעל וק"ל מ"ש מדין י"ב דכתב עד שיזרק דמה דהא דבעי' דנתרמה משום דהוי הקדש כמו שפי' רבי' בפי' המש' וכיון דהוי הקדש בעי' עד שיזרוק דמה ועוד בירוש' אוקים הך דתני נתרמה הוא כר"ש דלא כהלכתא וצ"ל דמאן דתנו נתרמה הוא קאי בין ארישא בין אסיפא ולכך אוקמו' כר"ש דס"ל דכהנים זריזים הם אבל למאן דתני נקרבה ס"ל דבין ארישא ובין אסיפא צ"ל נקרבה והא דתני נתרמה כדי דליהוי הקדש דלימעול וסיפא דתני נקרבה הוא קאי אף על דרישא וכ"כ הרע"ב ז"ל וא"כ רבי' דאמר נתרמה הוא קאי ארישא נמי דכתב נקרבה ודוק

פרק ז' הלכה ו' לא מעל עד שיוציא כל הכיס והק' מרן ז"ל וליבטיל ברובא ר"ל דהא דאמרינן דצריך ליטול פרוטה להשליכת לים המלח הוא מדרבנן אבל מדאורייתא אין צריך כלל וק' א"כ מאי תירץ משום דשל"מ כיון דאינו אלא מדרבנן כמבואר בסוף תמורה ע"ש וכ"כ התוס' סוף מעילה ע"ש ושו"ר להמ"ל ז"ל שהק' עליו כן ע"ש

ובעיקר דברי התוס' שכת' מטבע לא בטל ראיתי להר' הנ"ז שהביא משם מוהרי"א ז"ל