אברהם יגל על הרמב"ם רפב

כדאמרי' בריש כיצד מערימין וא"ה לא חל עליהם לקוח דלא אסרה תורה אלא בעת שיכול להקדישו משא"כ עוברין כנ"ל בכוונתם ומעתה נתבארו דברי רש"י זל כיון דעיקר הלמוד הוא ממעשר

ואולם הא קש"ל דמאי מק' התוס' ז"ל כבר הק' בגמ' על רבא דס"ל לא מהני מהא דהקדיש ב"מ דאמרי' הרי זה קדוש ומשני מדכתיב ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצה משמע דהוי קדוש וא"כ לא יהיה זה גרע מב"מ ומה גם אף במחוסר זמן דרשינן הכו מדכתב קרא מיום השמיני ירצה דמשמע הא קודם הח' לא ירצה משמע דקדוש וצ"ע

פרק ג' הלכה ו' ושחט שתיהן כאחד וכו' ר"ל שחט וקבל כאחת דהיינו בב' כהנים כמו שפירש"י ז"ל ודלא כפי' התוס' שכתבו אף בשחט זא"ז וכו' דהא מבעיא לן בפ"ג דתמורה דכ"ב ע"ב ופסקו רבי' בריש פ"ד מה' פה"מ אי אמרי' כזרוק דמי וכשקבל דם אחת מהן כבר נפסלה אחרת אלא ודאי מיירי בשחט שתיהן וקבל כאחת וזהו מה שדקדק רבי' לומר כאחת ודלא כהרב ברכת הזבח ז"ל שכתב דלא כפי' רש"י והכי נוטים דברי רבי' כמ"ש

אך באמת דק"ל דאף בזא"ז נמי כיון דע"י זריקת הא' כבר נעשת האחרת מחטאת המתות ולית בהו מעילה כמו שפי' רש"י בזבחים דקי"א גבי הא דאמר במשנה שם שחט שתיהן בפנים שדם הא' פוטר את חברתה ממעילה ופי' רש"י משום דהו"ל מחטאת המתות ע"ש ונ"ל דהא דכתב זל משום דאוקימנא מתני' דהתם כר' דס"ל אבודה בשעת הפרשה מתה אך לר"ע דאמר במעילת דבעי' שחט שתיהן בב"א משום דס"ל כרבנן דפליגי אר' דס"ל דלרעייא אזיל וזהו שדקדק רש"י בלשונו במעילה וכתב דהוי מותר חטאת ולא כתב דהוי מחטאת המתות ומעתה אני תמיה על התוס' ז"ל בזבחים שהק' על פירש"י ז"ל והוצרכו לומר כיון דנשחטה כראוי אין בה דין חטאות המתות ע"ש ואפשר משום הך ברייתא דר"ע קאמר לה ר"ש במעילה ע"ש וס"ל דאין חטאת רועה ואין זה מוכרח דהתם לא נחית אלא לומר דזריקת האחת פוטרת חברתה וכ"כ הם עצמם בד"ה וה"ק ע"ש וצ"ע

פרק ד' הלכה ג' ומועלין במקצתן הק' מרן ז"ל דילמא אותו מקצת הוא ממעות שלמים ומ"ש משם מהרי"ק ז"ל אינו נוח לי דמ"ש דמיירי ביותר מדמי שלמים א"כ אפי' רישא נמי גם מ"ש תי' הב' כיון דנתערבו בכל זוז יש בו חטאת ועולה ושלמים ור"ל כיון דנהנה מהם בודאי נתנה מחטאת ועולה אינו נראה דבשלמא אם היו סתומים דאמר אלו לנזירותי שייך לומר הכי אבל היכא דהפריש כולם אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים לא שייך לומר דבכל זוז מעורב מכולם ועוד כיון דמעילה אינה אלא שוה פרוטה אפשר דהך הנאה באה לו ממעות מעשר אמנם לפי מ"ש לקמן פ"ז דין ו' לחלק בין אם ערבן לדעתו או לא דהיינו אם ערבן לא אמרי' בטל ברוב דעל מנת כן ערבם דלא ניחא ליה בבטולם אבל אם נתערבו שלא מדעתו דקים לן דמיעוט בטל ברוב הכא דנתערבו שלא מדעתו אמרי' דשלמים מועטים בטילי ברוב וזהו דקדוק רבי' שכת' ונתערבו וכו' וק"ל

הלכה ד' כמו שביארנו בנזירות וכו' כתב מרן ז"ל משום דאמרי' בנזיר הלכה היא בנזיר ובקינין ע"ש וק' דבפ"ה מה' פה"מ כתב הטעם מפני שראויים להביא כולן עולות ולמה שינה טעמו בכאן לכאורה הנראה לפי מה שחילקו התוס' בנזיר דכ"ו ע"א בד"ה ולאפוקי בין דאמר לחובתי ובין דלא אמר לחובתי דהיכא דאמר לחובתי משמע דהפרשה היתה לשניהם ואינו יכול להביא מכולן אחד אחד מהם וכיון שכן הוצרך לתת טעם רבינו משום דהלכה היא בנזיר ודדמי ליה דהיינו קינין אבל התם דלא אמר כיון דיכול להביא מכולן קרבן אחד דהיינו עולה לא הוצרכה הלכה לזה

אך באמת לא יתכן זה כלל בדברי רבי' שהרי פסק שם בהלכות פסולי המוקדשין דאף דאמר לחובתי אם רצה להביא בכולן עולה או חטאת וג"כ ק"ל לפי דבריהם מאי מק' הגמ' בפ"ב דכריתות אמימרא דר"ח דאמר אין הקינין מתפרשין לא בלקיחה או בעשיית כהן מהך ברייתא דקתני ואין מוסיף על עולתו דמשמע דכבר הוקבעו וכו' דילמא דמיירי בדאמר לחובתי ולכך אי אפשר לשנות דכבר חלה על שניהם ואפ"ל כיון דבל"ה הוכרח ליישב הברייתא לא אצטריך לאוקמא בהכי אמנם לפי דברי הל"מ ז"ל בה' פה"מ שכת' גבי לחובתי אף אם רצה להביא כולן עולה או חטאת כיון דחזר מדבורו מ"מ אם מת ילכו לים המלח א"ש פסק רבינו

ואולם עדיין ק"ל ממה שפסק רבינו ז"ל פ"ט מה' ב נזירות דאם אמר לחובתי הרי הם כמפורשים ילכו לים המלח דההלכה לא נתקבלה אלה בסתומים וא"כ כאן דאמר לחובתי איך כתב דיפולו לנדבה ופי' מרן ז"ל דהלכה היא בקנין ובודאי דהא דכתב לחובתו הוא שלא בדקדוק דרב אשי קאמר בגמ' דאם אמר לחובתי הוי במפורשים אשר ע"כ נ"ל עיקר דרבינו מפרש דהא דאמר בגמ' הלכה בנזיר ודמי ליה בקינין הוא לס"ד דעדיין לא ידע מימרא דר"ח דאמר אין מתפרשין אלא בלקיחת בעלים ולכך כשהק' לו מהך ברייתא דקינין דאמרה דאם מת יפלו לנדבה הוצרך לומר משום דהלכה נתקבלה לקינין נמי אמנם אחר דהביא הגמ' בסוף הסוגיא הך דר"ח דגילה קרא דאין מפורשין אלא בלקיחת בעלים תו לא צריכין לאוקמי ההלכה בקינין נמי אלא כיון דאם רצה לשנות דבריו אף אם אמר חטאת יכול להביא עולה לכך אם מתיפלו לנדבה שהרי יכול להביא כולם עולה כמ"ש רבי' בה פה"מ ולכך הביא רבינו כאן דאמר לחובתי יפלו לנדבה לחדש לנו דלא הוי כנזירות אלא אף דהוי כמפורשים לית לן בה כיון דלא הוי הפרשה אלא בלקיחה ומעתה צ"ל כמו שביארנו ותו לא והוא קאי למ"ש בהל' פה"מ ודוק

הלכה ז' הנהנה מדמי חטאת וכו' עיין מה שתמ' מרן זל ומ"ש משם הרי"ק בתי' הא' דרצה לחלק בין חטאת למעות כיון שאינו עיקר הקרבן אלא להקנות כו חטאת החמירו בו דכל דהוא וכו' לע"ד אינו נראה דמשנה היא בתמורה גם פלוגתא דרבי ורבנן אף במעות וסברי רבנן דאין המעות הולכין לים המלח אלא אחר שנמצאו אחר כפרה ע"ש גבי מ"ש בתי' ב' דמיא למ"ש רב הונא דבמשך וכו' ניחא מ"ש רבינו חלוקה הב' דהפריש ולא כלל אותו עם הדמים שנשארו וקנה מהם חטאת בהך שייך לומר כיון דשניהם לפנינו ומשך הא' לבדו הוי דחייה בידים ולים המלח אזלי אך החלוקה הא' שכתב רבינו נודע לו שמעל ועדיין לא הפריש איך שייך לומר הוי דחייה בידים כיון דאפשר ששכח להפריש

אשע"כ נ"ל לע"ד דרבינו הוק' לו מה שהק' התוס' דאמאי לא אוקמוה דרישא כרבי דפליגי רבנן ורבי בהדיא דלא מצינו פלוגתא דר"ש ורבנן בהדיא ומה שתי' משם הר"מ וכו' לדעת רבי' לא נרצו שתיהם