אברהם יגל על הרמב"ם רפא

זה דשפיר מתוקמא הברייתא כר"י ועצמות הפסח דבעו שריפה משום איסור שבירה וכו' אחר המחי' זה לא יתכן דא"כ הברייתא מיירי דבדקנום ומצאנו שיש בהם מוח ולכך קתני מפני התקלה שיש בהם איסור שבירה ולפ"ז לא הוי דומיא דרישא דעצמות קדשים מיירי שאין בהם מוח דאי יש בהם מוח ליבעו שריפה משום שמוש נותר ועוד ר"ז רצה לומר דהברייתא כרב מרי דשימוש נותר בעי שריפה כתירוץ ר"ן וזה לא משמע מהברייתא כיון דאיירי שיש בהם מוח אבל אם נאמר דר"ז מוקי הברייתא כר"ש ניחא שפיר ולעד"ן הא דלא מוקי ר"ז כר"ן כיון דאתיא כר"ש משום דהוק' לו לשון הברייתא דקתני כל עצמות הקרשים האי כל מה בא לרבויי ולכך מוקי לה בצבורים כיון דאיכא חלוצים בא לרבויי אף הצבורים לא בעו בדיקה כיון דתלינן דחלץ הכל

ולעיקר הקו' של מהרי"א ז"ל לעד"ן ע"פ מאי דאמרי' בזבחים דצ"ו ע"ב דאתא קרא דועצם לא תשברו בו בפ"ב ללמד שאין עשה דאכילת מוח דחי לאיסור שבירה כיון דהוא במקדש ואף דבמקדש לאו דווקא שהוא נאכל בכל העיר כיון דקדוש נפסל ביוצא מחברת הוי קודש אבל אם הוא נותר דהוי חול גמור דאף שריפתו בגגו וחצירו כמו שפי' רבינו בדין ז' שייך לומ' דאתי עשה דשריפת נותר דהוא מצות עשה כמו שפי' רבי' בריש הל' אלו ודחי לאו דשבירה ומעתה אזלא שפיר כר"י וכיון דמצאנו אותם חלוצים אמרי' דכוונתו דאתי עשה ודחי ל"ת וכיון ששמשו נותר בעו שריפה כרב מרי והא דאמרו בגמ' לדחות הך ראייה ממתני' והעמידה כר"י דס' דשבירת עצם נוהג בפסול דווקא התם כיון דהוא בידנו לא דחי כיון דאפשר בקיום שניהם לשרוף הכל ביחד אבל הכא דמצאנו אותם חלוצים משום דאין בידו לשרוף הכל דהוי טרחא יתירה ולהפסיד עצים כמו שפירש"י לכך שבר אותם והוציא ממנו מוח ושרפו לכך בא התנא לומר א"ה בעי שריפה מפני ששמשו נותר והשתא בין לר"ן בין לר"ז אתייא מתניתא כר"י וסליק פסק רבינו ז"ל כהילכתא ודוק

הלכה י"ב האורג וכו' בשק ידלק ע"כ הוא בפ"ב דתמורה ונ"ל דרבי' ז"ל אזיל לשיטת ר"י ב"ח שתי' להך מתני' הא בשיער הא בשק דלתי' דר"א הא בטהור הא בטמא מוכרח לתרץ להך סיפא דפטר חמור כר"י דס"ל דאם רצה נחמיר וכו' כדאוקי שם בגמ' וכמו שפי' רש"י לשם וא"כ כיון דרבי' פסק כרבנן בסמוך דכל הנקברין לא ישרפו איך הביא הך משנה דפ"ח דהיא כר"י אלא ודאי דס"ל כהך תירוצא דריב"ח דלדידיה אתי מתני' כפשטה דהחלוק מוזכר במשנה לא כן הך חילוקה דר"א ועוד דאתי מתני' אף כרבנן וזה נ"ל פשוט וברור אלא שראיתי להר' יד אהרן ז"ל א"ח סי' תמ"א בהגהת הטור שתמה על רבינו דאיך הביא הך מתני' דהיא כר"י וכו' ע"ש דהניחה בקושי ואשתומם על המראה איך לא השגיח בזה

ואולם נ"ל דכוונתו בזה משום דמדקאמר רבי' שיער נזיר טמא משמע ודאי כהך חילוקא דר"א דלריב"ח אין לחלק בין טהור לטמא ואמטו להכי שפיר מתמה וכאמור. אך ודאי לאחר העיון נראה דזה ליתא דודאי אף לריב"ח דמחלק בין שיער לשק מודה דהך מתני' דיקבר דווקא בטמא דהא קרא מלא דבר הכתוב ונתן על האש וכו' והיכי קתני דיקבר אלא ודאי אזיל ומורה להך תירוצא דמתני' איירי בטמא אלא דבהך משנה דקתני ידלק לא בעי לאוקמה בחד גוונא דווקא בטהור דאף בטמא מצי אתי מכח קושיא אחריתי וזה לשיטת המק' דלא הק' מקרא אלא ממתני' דערלה משום דזה נ"ל פשוט לחלק בין טהור לטמא ולכן הביא הך מתני' דערלה דלא אתי הך תירוצא גבי פ"ח וכדמסיק והיינו דדקדק רבי' בלשונו דגבי שיער נקט טמא וגבי שק סתם ולא ביאר דווקא טהור משום דבשק אפי' טמא דינו בשריפה וכריב"ח וגבי שיער טהור פסק דינו בשריפה כמ"ש דין ו'

אך אמנם ראיתי. לרש"י ז"ל שם בד"ה שנית כאן בשק כאן בשער שכ' וז"ל ומתני' בשיער וכו' ואידי ואידי בטהור או בטמא ע"כ ונוראות נפלאתי דאיך יתכן לומר דשיער נזיר טהור בקבורה אחר שהתורה אמרה בפי' דינו בשריפה אשע"כ נ"ל דט"ס וצ"ל ואידי ואידי בטמא וכאמור

ועוד נ"ל ע"פ מאי דפליגי רבנן ור"י בפ' ג' מינים דמ"א דרבנן סברי דאף בטהור אם גילח במדינה יקבר ור"י סבר כל טהור בשריפה והשתא אתי שפיר דהך סוגיא אתיא כרבנן דאף בטהור אם גילח במדינה יקבר ולכך כתב רש"י דאידי ואידי בטהור והיינו במדינה אך לרבי' דפסק בפ"ח מה' נזירות דכל טהור בשריפה לכך הוצרך לומר כאן בשיער נזיר טמא ועיין לדבריו בפיה"מ דסוף תמורה יע"ש

הלכות מעילה

פרק ב הלכה י"ו מחוסר זמן מועלין בהן וכו' הוא מבואר בגמ' די"ב דקאמר מ"ש ממחוסר זמן דמועלין בו ונר' דדייק מדלא תני במתני' מחוסר זמן לא נהנין ולא מועלין דכולל בין בהמה ובין עוף משמע דדוקא עוף דמועלין בו לכך מתמה מ"ש אבל רש"י פי' דקי"ל מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והוא תמוה דבפ' מעשר בהמה אוקמוה דוקא לר"ש וכן הק' המ"ל ז"ל. ולעד"ן בהקדים מ"ש התוספות בזבחים דקי"ד ע"ב בד"ה היתר בסוף הדיבור וז"ל ויש ליתן טעם לרבא דס"ל לא מהני וכו' ושמא גמר תחת תחת ממעשר וכו' וביאור דבריהם הוא דרבנן לא פליגי אר"ש אלא במאי דאמר נכנס לדיר להתעשר לכתחי' ולכך קאמר הך תנא לקוח חל על מחוסר זמן משום דראוי להתעשר כר"ש אבל רבנן ס"ל דאין נכנס להתעשר לכתחי' ויש להבין במאי תלייא פלוגתייהו כיון דאית לן ג"ש העברה מבכור ועוד היכי יליף ר"ש מבכור כיון דקדושתו מרחם וצ"ל משום דכתיב בבכור כי יולד תקדיש וכו' וקי"ל דמצוה להקדישו ר"ש ס"ל כיון דכתיב תקדיש סמוך ליולד משמע אף מחוסר זמן תקדישו ורבנן ס"ל תקדיש לאו סמוכה ליולד אבל ילפינן מבכור כיון דקדוש מרחם אף דהוא מחוסר זמן ילפינן נמי מעשר דאם יש עשר טלאים מח"ז ואמר על אחד ה"ז מעשר הוא מעשר וכיון דלכתחי' אסור להקדישו מקרא דמיום השמיני וכו' לא חל עליו לקוח ולעד"ן דזה יש להוכיח מהגמ' ריש פרק מעשר בהמה דמק' שם על ר"י דאמר דלקוח לא חל על עוברין משום דבעי' בשעת מעשה מדתניא לקוח חל על מחוסר זמן ואפי' שלא בשעת מעשה ותי' זה אינה משנה ועדיין קשה דקי"ל מחוסר זמן חל עליו קדושת הגוף לכ"ע ואמאי לא מיקרי בשעת מעשה אלא ודאי. כיון דאסור להקדישו לכתחי' לא מקרי שעת מעשה ותירץ לו כר"ש ס"ל דמותר להקדישו ואין להק' מ"ש מעוברין דמותר להקדישו לכתחי'