אברהם יגל על הרמב"ם רפ

הוא כולו מין בשר לאפוקי שני מינין דסיפא דהוא חלב ודם וא"כ ק' מאי מק' הגמרא שם ממין אחד פשיטא אדרבה חידוש אתא לא שמעינן לאפוקי ממתניתי' דמעילה דקתני הפיגול והנותר אין מצטרפין לכך אתא לומ' דווקא לטומאה אבל לאכילה מצטרפין כדאמר רב לשם וצ"ל דר"ל בר טוטני דאוקמה כר"י דתמחויין מחלקין לא ס"ד מימרא דרב דאמר דוקא לטומאה ובהכי ניחא לי מאי דפסק רבי' בפ"ו מהלכות שגגות התמחויין אינן מחלקין דלא כר"י והוא תימא כיון דסתם לן תנא כוותיה איך פסק דאין מחלקין ועם האמור ניחא

ובזה נמי ניחא מה שהק' בירוש' פ' כלל גדול שלמים נמי נימא דלחלק יצא על כל הקדשים לחייב על כל אחת ואחת ותנן קדשי מזבח מצטרפין וכיון דמצטרפין אין חלוקין ולס' רבי' ז"ל מאי מק' דחלוקין' מצטרפין משו' דגיל' קרא קרא דכל שבקדש פסול כאמור דב דבאמת מאי דקתנימתני' בפ"ד דמעיל' קדשי מזבח מצטרפין לחייב עליהם משום פגול נותר וטמא לאו דוקא משום דמצטרפין כל הקדשים לפגול אלא אפי' קודש פגול וקודש נותר מצטרפין לס' רבי' ז"ל וצ"ל דהירוש' לא ס"ל הא דרב כאמור ובעיקר קושיית הירוש' לא קשה לפי גמרין דאיתא בכריתות ד"ד אמר ר' חנינא מודה ר"י לקרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת דלא דמי ללאו דעריות ופי' רש"י ז"ל דאיכא מילי טובא ולאו בכל חדא הרי אף לדידיה דיצאה עז לחלק כיון דש הוא ולאו אחד הוא לא מהני לקרבן ה"נ דפגול לאו אחד הוא ושם אחד הוא לא מהני לקרבן ודו"ק

ומן האמור הנה מקום אתי ליישב מה שסיים רבי' כל הפגולין והנותרין מצטרפין וכו' דלכאור' הוא יתר כיון דפגול ונותר מצטרפין כ"ש פגולין ונותרים לעצמן ומ"ש מרן ז"ל משנה במעילה וכו' אחר המחילה לא יתכן דההיא לענין טומאה אתאמרה ולפי האמור ניחא דבא רבי' לחדש לומר דהך משנה דקתני ק"מ מצטרפין לחייב עליהם משום פגול ונותר לאו למימרא פיגולין לעצמן ונותרין לעצמן דמצטרפין כל הקדשים אלא אפי' פגול מזבח אחד ונותר מזבח אחד כיון דקי"ל כרב כאמור

הלכה י"ט אי אפש' שיתחייב על אכיל' אחת משו' פגול ונותר והק' מרן ז"ל הו"ל לומר בשני איברים משכחת לה ולא ידעתי איך אשתמיטיה מה שפסק לעיל דהפיגול והנותר מצטרפין והתם ודאי מיירי בשני איברים דבאבר אחד לא שייך כמ"ש כאן והכא לא נחית לממני החטאות דלא שייך להק' זה אלא בה' שגגות שמנה שם ד' חטאות הו"ל לממני ה' וכגון שני אברים אלא נקט לישנא דמתני' ולומר דדעתו ז"ל לומר אכילה אחת דהיינו כזית פגול ונותר משני איברים לחייב. שתים כס' הגיליון שהביא רש"י ז"ל בכריתות די"ג זה אינו דא"כ הו"ל לרבי' ז"ל לבאר זה דכתב לעיל דמצטרפין וחייב שתים אלא ודאי דהסברא עצמה אינה נותנת דחייב כרת או מלקות על חצי שיעור וכבר כתבתי בזה בחידושי למס' מעילה ע"ש

פרק י"ט הלכה ד' הכל תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר משמע מדבריו משום חשש נותר לכך תעובר צורתן וקשה דבירוש' קאמר דטעמא דמתני' דאפסילו בהיסח הדעת והיינו משום דס"ל כר"י דס"ל פיסול טומאה אך לר"ל דס"ל פסול הגוף לא בעי עבור צורה כמבואר בפסחים דל"ד ע"ש וג"כ קשה מה שהק' המ"ל ז"ל איך רבי' ז"ל לא הביא הך פלוגתא דר"י ור"ל יע"ש. ונ"ל דרבי' זל מפרש הא דקאמר בירוש' אר"י ויאות הוא בתמיה לאוכלה אי את יכול שמא נתקלקל צורתו לפום כן צ"ל תעובר צורתו וה"פ משום דקאמר מתני' אמר' כן להביא ממתני' דקתני תעובר צורתו והיינו מטעם היסח הדעת לכך בא ר"י לדחות הראיה וקאמר הא דאסור באכילה הוא מטעם חשש נותר דהיסח הדעת אינו אוסר באכילה וא"כ שלמים גבי זר וחטאת גבי כהן אמאי נאסרים באכילה מוכרח הטעם הוא משום שמא נותר וכיון דעיקר החששה משום נותר אמרינן תעובר צורתו להודיע איסורו משום נותר ודלא כפי' המפרשים ע"ש והא דלא הביא רבי' דינא דר"י דהסח הרעת הא פיסול טומאה כבר כתב רבי' נפקותא דיצא מפלוגתייהו והוא לדעת ר"י הא דתניא בפסחים גבי לול דבעי עובר צורה מוכרח הוא משום היסח הדעת דלא הוי פיסולו בגופו אך לר"ל דס"ל דהוי פיסולו בגופו הוי הך ברייתא דלא כהילכתא דקי"ל כל שפיסולו בגופו לא בעי עבור צורה וכיון דפסק ויבינו בפ"ב מה' בית הבחירה הך ברייתא דלול דבעי עבור צורה מוכרח דלא הוי פיסולו בגופו והיינו כסברת ר"י וק"ל

ומ"ש רבי' למי שעבר ואכל ר"ל שאם אכל זר חייב מעילה לבד מי שאכל מה שנמצא בירושלם אינו חייב כלום מפני שהוא שלמים ועל מ"ש הראב"ד ז"ל לס' מעילה כתב מרן דכונתו היא משום דס"ל דלא הוי עולה וחטאת ודאי ולכך אינו חייב מעילה ודאי אלא ספק וכונתו היא משום דהא דתני חתיכות חטאת אינו מוכרח דהוי חטאת ודאי דאף שלמים נמי יש לאוכלו בעזרה אלא דמותר לאוכלו בכל העיר גם גבי איברים נמי דמעיקרא הוו איברים שלימים ואח"כ יוציאה לעיר ועושים חתיכות לאכילתו דהא אף דמצא איברים בעיר הוי שלמים אבל אין לומר דכונתו דס"ל לא הוי חזקה ודאית דהא מסיפא דקתני מצא איברין בגבולין נבילות קאמר בירושל' דלוקה עליו והביא ראייה מדקאמר מותרות יע"ש וא"כ הוי חזקה אלא דווקא הכא דאיכא לספוקי בשלמי' ולעד"ן דכוונתו היא דמוכרח לומר כיון דאינו אלא ספק א"כ תנא דמתני' ס"ל כר"ע דמחייב על ספק מעילות וכיון דלית הילכתא כוותיה לא הו"ל לרבינו לפרט זה כיון דאין כאן נפקותא לדינא וליישב דעת רבי' נ"ל דמתני' אתייא אף כרבנן ושאני הכא כיון דרוב איברים הם עולות אזלינן בתר רובא וכן חטאות דרוב אכילה בעזרה הוא חטאת לכך חייב מעילה כנ"ל ודוק

הלכה ט' כל העצמות הקדשים וכו' חוץ מעצמות הפסח וכו' עיין להמ"ל ז"ל שהק' משם הרי"א ז"ל ומה שתירץ הרב דרבי' מפרש דלא כפי' רש"י ואתי אף לר"י אחר המחי' לא יתכן דמ"ש דקדשים דתלינן ששיבר אותו בעת אכילת המוח ה"נ כיון דמ"מ עבר על השבירה תלינן כמו כן ששבר אותו בעת אכילת המוח גם מלשון הגמ' דקאמר לבתר נותר הוא דחלצינהו בודאי מכח אומדנא הוא דתלינן גם מה שהביא מגירסת התוס' דאמרי' אימור וכו' משמע מכח ספק הוא זה לא יתכן דהא הק' בתר הכי והא דקתני בברייתא. מפני התקלה הוא קודם איסורו וזה לא שייך כי אם לר"ש ובודאי האי דגרסי אימור הוא מכח אומדנא

ומה שהביא ראייה מפי' רש"י ז"ל דכתב מספיקא לא שרפינן וכו' דמשמע דס' ר"ן היא לומר דמספיקא אזלינן לחומרא אדרבא נהפוך הוא דכוונת רש"י דאף אם נאמר דר"ז ס"ל כר"י לא בעי לומר דמספיקא אזלינן לחומרא כיון דהוא מדרבנן ליכא סברא דמחמרינן ליה דליבעי שריפה

גם ראיתי לה' ז"ל שתמה על מהרי"א שכתב דלא מתוקמה תירוץ דר"י לא אליבא דר"ש דמניין לו