אברהם יגל על הרמב"ם רעח

פרק ד' דין ט"ו וכל אשם שניתק לרעייה וכו' הק' בס' ל"מ דבגמרא לא אמרו זה אלא למאי דס"ד דלא בעי עקירה אבל לא אמרו זה הטעם כדי שלא יקרב לכתחילה ולכך כתב דגריס רבי' כמ"ש התוס' דמנחות ולע"ד הוא תמוה דאדרבה הך גירסא קשה לרבי' יותר וכמ"ש הוא גופיה בסוף דבריו ולא ידעתי מה הוק' לו לפי גירסתנו דהא אמרי' בגמ' ומנא תימרא והביא ראיה מהא דקתני ימכר ואיהו גופיה לא קריב משום גזרה דלאחר כפרה וכו' הרי טעם זה אמור אף דניתק לרעייא אין מקריבין אותו לכתחלה משום גזרה וזה הוא מוכרח דהא קאמר ושחטו לעולה כשר והא קאמר דימכר ואיהו גופיה לא קריב אלא ודאי דהתם לכתחלה ומשום הך גזרה דלפני כפרה אמנם לפי דברי רש"י דמפרש דראיה שהביא הגמ' הוא מר"י ולא מת"ק משום דלת"ק איכא למימר כיון דאינו קריב אלא לנדבה ואינו סומך עליו לא יקריבו לכתחילה לחובתו וסומך עליו ואף דאינו סומך גזרה שמא יסמוך אך לר"י דס"ל דהוא קריב לחובתו וסומך עליו אמאי איהו גופיה לא קריב וצ"ל גזרה דלפני כפרה וכו' וא"כ לדעת רבי' דפסק כת"ק אמאי כתב זה הטעם דהא הך טעמא לא אמרי לת"ק אלא אי אמרי' לא בעי עקירה זהו נ"ל בכוונת הל"מ ז"ל ואולם אין זה מן התימה על רבינו דכיון דאיכא טעמא מפורש בדע' ר"י שפיר אמרי' ליה אף לת"ק כיון דאינו מפורש

עוד הק' הל"מ ז"ל דאיך פסק רבינו דבעי עקירה דהא כגמ' לא קאי הך תי' דהא קאמר מדי הוא טעמא אלא לרב יע"ש ולעד"ן לומר דמשמע ליה לתלמודא דרב חייא בר גמדא ורב לא פליגי בתרתי אלא בחדא דרב ס"ל דבעי עקירה ור"ח ס"ל דלא בעי עקירה אבל כ"ע מודו דב"ח אין נדחין ולכך מק' מדי הוא טעמא שא לרב הוא משום דמדקאמר אלא משמע דבא לתרץ אף לדעת רב ובאמת אף דלא בא לתרץ כ"א על ר"ח שפיר מקשה וכמ"ש ולפי המסקנא דמסיק הך מתני' כר"א לא אתייא כהלכתא דהא ק"ל כר"י וכמ"ש פט"ו מה' אלו וסתם מתני' דפ' תמיד נשחט הכי משמע דקאמר לשמו פטור וגם ר"ח הכי ס"ל אלא דקאמר מהך מתני' איכא למידחי והכא קאמר בהש"ס דאף מהך ברייתא איכא למידחי כר"א וכיון דקי"ל כר"י שפיר אתיא כפשטא ולא דחי לה מהלכה וסמכינן אהך שנויא דסתמא דהש"ס ועוד דרבי' ס"ל כסתם סוגייא דיומא דף ס"ג ע"א דבעי עקירה יעו"ש

פרק ה' הלכה י"א אפ' אמר אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יש לו לערב המעות וכו' וק' בגמ' הק' על מימרא שר"ח דאמר אין הקינין מתפרשין אלא בלקיחה או בעשיית כהן מהך בריית' דקתני מוסיף על חטאתו ואין מוסיף על עולתו משום דהוקבע לעולה אף בלא לקיחה ומשני דהוקבעו בשעת הפרשת המעות דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דהוי בשעת לקיחה ור"ח איירי דהפריש המעות סתם ואח"כ פי' אלו לחטאתי ואלו לעולתי ומדברי רבי' דכתב אפי' אמר לו לחטאתי וכו' הוא קאי אשעת הפרשת המעות וא"ה קאמר דלא הוי קביעות הוא הפך הגמ' ונ"ל דרבי' מפרש דאחר דאיצטריך לומר לר' חגא להגיה הברייתא ואח"כ ליקח תו לא איצטריך לדחקיה נפשין לר"ח לחדש שעת הפרשה בשעת לקיחה

פרק ז' הלכה י"ב נודע לו שאינו חייבת מאחר שנמלקה הרי זה תקבר דקדק לומר אחר שנמלקה לאפוקי אם יודע לה קודם מליקה תצא לחולין כן מבואר בכריתות דכ"ו ע"ב בברייתא דקתני אם עד שלא נמלקה יודע לה שלא ילדה תצא לחולין אך בפיה"מ כתב וז"ל וכל זמן שיודע לה שלא ילדה הרי זה אסורה בהנאה ולפיכך אמרו הרי זה תקבר והוא הפך הברייתא דקתני תצא לחולין ואין לומר דס"ל לרבי' ז"ל דהך ברייתא כר"מ דס"ל גבי אשם תלוי אם נודע שלא חטא קודם שחיטה תרעה בעדר דהוי חולין גמורים אך לדידן דקי"ל כרבנן משום דגמר ומקדיש לפיכך תיקבר דא"כ הו"ל להש"ס להקשות אמתני' ולשנויי אתיא כר"מ אלא משום דשאני התם דכיון דאשם בא על חטא ומתיירא מס' החטא לכך גמר בלבו ומקדיש ליה אבל הכא דאינו בא על חטא אלא לאשתרויי באכילת קדשים אינו חרד בלבה להקדיש קדושה גמורה וצ"ל דהא דקאמרי' וכל זמן שנודע לה שלא ילדה קאי ארישא דקאמר וכ"ז שנודע לה אחר מליקה לכך אמר הכא וכ"ז שנודע לה שלא ילדה בהך גוונא דרישא שהוא אחר מליקה א"ק דלמה לא הזכירו בהדיא אם עד שלא נמלקה נודע שלא ילדה תצא לחולין כמבואר בברייתא ודוק

פרק י"ח הלכה ה' וכן קדשים וכו' עיין להר' מ"ל זל בפ"ד מה' בכורות שהק' על רבי' מנין לו לחלק בין קדשים לבכור שפסק בפ"ב דבכורות דאינו אלא קנסא ע"ש שהניחה בקושייא ואני תמהתי על תמיהתו דכן הוא סברת אחרים בספרי כמ"ש התוס' בבכורו' דל"ד והרב ז"ל הביא שם דבריה' והא דניידי אחרים מבכור ואוקמוה בפסולי המוק' משום דכיון דאם נפל מום מאליו מותר אין זה מתועב משא"כ בפה"מ דאף דנפל מום מאליו צריך פדיון א"כ דמי לבשר בחלב דאם נפל מאליו אסור וכנראה שלא ראו דבריהם בריש תמורה ובפ' כ"ה דקט"ו והכי נמי כוונת דבריהם בבכורות במ"ש ואין לאסור שחיטה על אותו מום כמו בשר בחלב שיש לחלק וכו' ר"ל ואין לאסור שחיטה על אותו מום הוא מוסב על הבכור דהיינו דלא כר"א וכתבו שיש לחלק וסמכו על מ"ש בתמורה וחולין גם אני תמיה דמשנה שלימה בתמורה דנ"ה דמחלק בין בכור לקדשים ע"ש

וראיתי להר' מ"א ז"ל שהקשה בזה הלשון של רבי' ז"ל במה שכ' עד שיולד להם מום אחר ויאכלו במומן דמנין לו זה כיון דנאסר כבר מלא תאכל וכו' ולא ידעתי דאמאי לא הק' על ר"א דס"ל בספרי דאסור לאוכלו מלא תאכל והתיר במום אחר ואינו אסור מן התורה כיון דכבר נאסר דהא לא קניס אלא לעולם כדמשמע מלישנא דהש"ס דקאמר ומי קניס לעולם וה"נ גבי נגעים דמתיר בנגע אחר והיינו טעמא דכיון דנפל מאליו הך מום דנעשה בידים לא חשיב כלל והוי כתם ולא אסרו לאוכלו אלא על מום שנעשה בעבירה

והרב בני יעקב ז"ל תירץ דמיירי בזה"ז וכן ראיתי להרב ח"ן ז"ל ואני תמיה דבהדייא רבי' פסק בפ"א מהלכות איסורי מזבח דמטיל מום בזה"ז עובר בלא תעשה יע"ש

וראיתי להר' ספרי דבי רב דרי"ז שכתב לחלק בין פסולי המוקדשין לבכור דפה"מ כיון דקדושים ועומדים עד שיפדה הרי הוא מתועב לא כן בבכור דכיון שהוטל בו מום מותר לאוכלו בלא פדיון ומכח זה כתב דאף הוטל בו מום ודבר ה' בפיהו אמת שכן כ' רש"י ז"ל בפ' כ"ה דאף דנתבשל ע"י קטן או ע"י גוי הוי מתועב אמנם דוקא התם דאין היתר לאיסורו ולכך הוי