אברהם יגל על הרמב"ם רעז

מרצה וכמ"ש בהל' ק"פ אמנם בכאן הוקשה לו שפיר דבשלמא לדעת התוס' כיון דס"ל דציץ מרצה על אכילות מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דגזרו לכתחילה גבי ציבור אוקמוה אדאורייתא אך לרביי' דס"ל דלכתחילה אין הציץ מרצה דאורייתא איך בציבור זורק לכתחילה ומה גם דלשון רבי' ז"ל שכתב אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה הוא בציבור שהציץ וכו' משמע דלא קאי אחילוק דאין הציץ מרצה על הנאכלין וס"ל דאין מרצה אף על קרבן ציבור ולכך תירץ שפיר דמ"ש אלא א"כ וכו' הוא קאי נמי אתרי דינים וכו' וזהו שדקדק הרב לומר דקרבן צבור הציץ מרצה עליו ואעפ"י שאין מרצה על קרבן יחיד ולכאורה ללא צורך כיון דאף לדעת התוס' נמי הכי הוא אלא ודאי משום דלרבי' הא דאין הציץ מרצה הוא דאורייתא ואפ"ה מרצה על הציבור וכן משמע ממה שהקש' אח"כ לר"י דס"ל דאין הציץ מרצה דאורייתא יע"ש אלא שקשה לזה דמנ"ל לרבי' דיש חלוק בין עולין לאכילות עד שיאמ' דקרא לא קאי אלא על דברים הקרבים דלרבי יהושע ודאי לא מצינו שיש לו חילוק בזה ואפ"ל לזה דרבי' ס"ל דלר"י דקאמר אין הציץ מרצה על אכילות א"כ במאי מוקמי' ליה ריצוי ציץ דאי אפ"ל בדם דהעיד ר"י ן' קמצה על משקה בית טבחייא דכן וכדאמר ר"פ בפ"ק דפסחים דהלכתא גמירי לה ועיין להלח"מ בסמוך ולכך כ' דמוקמי ליה על העולין והיינו טעמא דגרסי' בגמ' בפ' כיצד צולין ד' ע"ח גבי ר"י בשלמא זבחים איכא עולין וכמו שפי' רש"י ז"ל א"כ משום דתניא בת"כ ונרצה לו לכפר בדם וכו' ת"ל ונשא אהרן את עון וכו' והוא בדם וכו' מנין לרבות כל העולין וכו' ת"ל לכל מתנות קדשתם אלמא משמע דכ"ע מודו בעולין וכ"כ רש"י ז"ל בפר' הקומץ דכ"ה ע"ב וא"כ מעתה מ"ש ר"י אינו זורק את הדם הוא מדרבנן. ואולם ראיתי להתוס' שם שכתבו ולא דק בקונטריס דבפ' כיצד צולין אשכחן פלוגתא וכו' ולכאורה לק"מ דהתם מדרבנן הוא דקאמר. ונראה ליישב דעת התוס' בזה משום דהתם ס"ד דהש"ס דהך ברייתא היא מדרבנן מדאוקמוה כר"י דלא קניס בין שוגג למזיד והיינו דלא משני כדמשני הש"ס ביבמות אהך קושיא דברייתות הא דרבנן והא דאורייתא וכיון דמדרבנן היא אמאי לא תיקשי נמי מחלב דהוא עולין אך דעת רש"י היא כיון דמדאורייתא כ"ע מודו בעולין אפש' דאף לר"י ס"ל דלא קנסו רבנן ולא ס"ל כר' יהושע בהא ולכך לא הק' אלא מאכילות דס"ל דאין הציץ מרצה דאורייתא אך אמנם לשיטת רש"י ז"ל דאף דשמעי' ליה לרבי יהושע מהך ברייתא דכל היכא דהחלב או הבשר קיים זורק את הדם אבל נטמאו ב' לא ומינה מדייק הש"ס בפ' כיצד צולין דס"ל דאין מרצה על העולין ולא על האכילות נ"ל דלאו בחדא מחתא נינהו אלא הא דאורייתא דהיינו אבילות וכדקס"ד מעיקרא דס"ל כר"י ועל העולין הוא מדרבנן ולהכי פי' במסקנא כאן בציבור משום דהותרה והיינו משום דבתר דתי' לו דקסבר ר"י הציץ מרצה על אכילות. והק' לו מהך ברייתא דאין הציץ מרצה קאמר אלא לעולם וכו' דמשמע דעקר ליה הך תי' דס"ל הציץ מרצה ולכך פירש משום דהותרה בציבור לא כן דעת התוס' שפי' דלפי האמת נמי ס"ל. דהציץ מרצה על אכילות נמי והתם מדרבנן הוא דאסור לכתחלה והשתא תרוויהו עולין ואכילות כחדא אינון ולכך קאמר נמי ל"ק כאן ביחיד כאן בציבור לומר דעקר ליה הך סברא דהוה מהך סבר ברייתא למידחי ליה דסבר ר' יהושע דאין הציץ מרצה אלא דהציץ מרצה והתם מדרבנן קאמר ולכך בציבור זורק לכתחלה

אך באמת עדיין לא נתיישבה דעתי דכיון דס"ד דהש"ס דהך דקאמר ר' יהושע גבי עולין הוא מדרבנן א"כ מאי דחי ליה הש"ס דס"ל לר' יהושע דאין הציץ מרצה על אכילות מהך ברייתא ולידחק לומר דלאו בחדא מחתא אדרבה דכיון דחדא מנייהו דרבנן כ"כ ליהוי אידך גם המתרץ איך הודה לו בזה ועקר ליה הך תירוצא ואפש' להעמיס זה בכוונת התוס' דמנחות דכתבו דבפ' כ"צ אשכחן פלוגתא והיינו לס' רש"י גופיה דס"ל דאף במסקנ' כמי ס"ל לר' יהושע דאין הציץ מרצה על אכילות דאוריית' א"כ דומיא דידיה בעולין הוא דאורייתא דאל"כ מאי מק' הש"ס וא"כ הוי פלוגתא ולאו כ"ע

והיה נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דזהו כוונת המתרץ דר' יהושע ס"ל דלא מהני ציץ הלא בדיעבד ולכך קאמר דאם זרק הורצה אבל לכתחילה לא יזרוק והוו תרוויהו עולין ואכילות שוין בדינייהו ומתני' דקאמרה באין לכתחילה משום דהותרה בציבור וכן כתב רש"י בפ' ב"ש דל"ד ע"ב דלר' יהושע לא מהני רצוי ציץ אלא בדיעבד והכי נמי דייק מתני' דפ' הקומץ דכ"ה דקתני ניטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה משמע דוקא דהקריבו והא דאמרי' במנחות ומייתי לה בפ"ק דיומא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת אומרין לו הוי פיקח ושתוק שאני התם כיון דלית להו מנחה אחרת ולא אפ' כדיעבד דמי אלא דעדיין ק' דא"כ מאי מק' הש"ס בפ' כ"צ והא מתני' באין קתני דמשמע לכתחלה ומאי קושייא דכיון דהכא לא אפ' דהכהנים וכ"ש טמאים הוי כדיעבד דאין לומר דמתני' סתמא קתני דאף שנטמא הקרבן דאפשר להו באחרת ואפי"ה קתני דבאים בטומאה דזה אינו דא"כ אף למסקנא דס"ל דהותרה בציבור עדיין תיקשי דהא איכא למ"ד בפ"ק דיומא דאף למ"ד הותרה מודה היכא דאיכא שריים לאכילה ואמאי קתני מביאין ואין נאכלין אלא ודאי מיירי בדלא אפשר באחריתי ועוד דהרי כתב רש"י בפ"ק דפסחים די"ו ע"ב גבי הא דקתני על מה הציץ מרצה על הבשר קאמר דלרבי יהושע אצטריך דקאמר אם אין בשר אין דם ה"מ יוצא וכו' אבל ניטמא וכו' הציץ מרצה להתיר דם בזריקה דדבריו ברורים להמבין דהציץ מרצה אף לכתחלה גם מאי דקאמר ה"מ יוצא וכו' ואי דיעבד הרי שמעי' לר' יהושע דקאמר נפסל הבשר או שיצא אם זרק הורצה אלא ודאי התם לכתחלה קאמר ומדאורייתא אף לכתחילה הציץ מרצה וזורק וכמו שהעמידו הך ברייתא ביבמות יע"ש והכא דקאמר ר' יהושע אבל נטמאו ב' לא הוא מדרבנן וס"ל כשיטת התוס' דהכא מעתה מאי דקאמר רש"י בפ' כ"ש דקסבר ר' יהושע דריצוי ציץ בדיעבד הוא מדרבנן גם הך מתני' דמנחות דקתני נטמא והקריבו אפשר אגב סיפא דקתני יצא והקריבו לא הורצה וכו' או אפשר מדרבנן גזרו אף על הקומץ או הדם דאין מרצה אלא דיעבד ועיין מ"ש עוד רש"י ז"ל בגיטין דנ"ד בד"ה במזיד יע"ש ועיין עוד בפ"ק דפסחים בד"ה שהותרה ועיין בפ"ק דזבחים דכ"ג ע"ב ד"ה הא וצ"ע ועוד דהתם קאמר דמשלחין משום ציץ יע"ש

אמור מעתה כיון דמבואר דאף בעולין נמי מחלוקת וכמו שכתבו התוס' ז"ל צ"ל דרבי' פסק כר"י דמדקאמר אין הציץ מרצה על אכילות משמע דבעולין מרצה וכמ"ש אך מדרבנן מודה ר"י דדוקא בדיעבד הוא דמהני אלא דבזה פסק כר' יהושוע דלדידיה שפיר איכא למימר דמחלק בין יחיד לציבור משא"כ לר"י וכמ"ש : הל"מ ז"ל: