אברהם יגל על הרמב"ם רעו

בברי ליה סגי ליה דמשמע דאם אחרים רואין אותו פשוט שחיטתו כשרה וא"כ מ"ש דכיון דנשים מיירי באיש עומד ע"ג טמא מיירי בהכי ונ"ל ראייה ברורה דנשים שוחטין לכתחל' מדנאמנים על הניקור שהוא איסור כרת כ"ש דנאמנים על איסור לאו וכ"כ התוס' בפסחים ד"ל ע"ב בד"ה הימנוהו וכ"כ בערובין ד' ל' ודנ"ט ע"ש

הלכה ד' כל הזבחים וכו' עיין מה שהק' הלחם משנה ז"ל איך פסק כאן דאם נשאר פחות מכזית אם זרק לא הורצה כיון דפסק כר"י באבוד ושרוף בי"א מהל' אלו ע"ש שתירץ שהוא תמוה ונ"ל דרבי' הוקשה לו דלמסקנא דאבוד ושרוף לר"י אסור בדיעבד א"כ היכי קתני במתני' נטמאו שיריה או אבדו פסולה והתם ודאי מאי דקתני פסולה היינו לכתחיל' דבנטמא קאמר ר"י בהדייא דאם זרק ודאי הורצה ולומר דלצדדין קתני דנטמא פירשו לכתחילה ובאבדו פירושו דיעבד זה לא ניתן ליאמר לכך ס"ל לרבינו דהך תנא דמתני' ס"ל לר"י דבמנחות מידה אף באבוד ושרוף והיינו משום דעיקר קראי בזבחים הוא דכתיב וכמו שצ"ל כן לדעת הל"מ ז"ל ולכך תנינהו בחדא מחתא לומר דבדיעבד הורצו אבל בזבחים ודאי לא אשמעינן באבוד ושרוף ואדרבה מדנקט ר"י במילתיה נטמא ולא אבוד ושרוף דאף אב זרק הורצו משמע דבאבוד ושרוף ס"ל דאף דיעבד וכיון דסתם משנה היא פסק רבי' כן וכל זה לשיטת הל"מ ז"ל אבל באמת זה אינו אלא דברי נביאות כיון דמנחות גופייהו ילפי' להו מזבחים א"כ מאי ראה לחלק לענין דיעבד ומה גם דלר"י דס"ל אין הציץ מרצה על אכילות א"כ ס"ל דלכתחילה הוא דבעי תרתי דם ובשר אבל בדיעבד ס"ל יש דם אעפ"י שאין בשר ולכך מתיר אף באבוד ושרוף מ"ש בזבחים דמודה בדיעבד ובשלמא לר"י אפשר משום דס"ל דהציץ מרצה וכמ"ש התוספות ויוצא משום דס"ל זריקה מועלת ליוצא וכמ"ש התוספות בפסחים דל"ד ע"ב יע"ש והך מתני' דמנחות כר"י וכיון דלדידיה תרווייהו שוין לדיעבד לכך נקט פסולה לתרוויהו ויותר נ"ל להגיה כאן נשאר פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק הורצה ואני תמיה דס"ד להרב להגיה שם ולא הגיה כאן ואין לומר משום דאמאי לא עירבן עם הך דינא דנפסל וכו' כיון דהתם נמי הורצה משום דהוא קאי בהך דינא לעיל מניה ואדרבא יש לזה סיוע מדלא קאמר אבל נפסל וכו' כיון דהדין בו להיפך וכדרכו כן בכל מקום כנ"ל

אך אמנם באמת עדיין לא נתקררה דעתי בזה דהרמב"ם ז"ל פ' דין דאורייתא לומר דלכתחילה מרצה על העולין דכיון דמדרבנן אינו מרצה אין לו להביאו אלא דלעד"ן דזה מוכרח לומר בדבריו דהרי פ' נפסל הבשר או שיצא חוץ לקלעים אם זרק הורצה והתם ודאי משום ציץ וכמ"ש בפ' כ"ש דל"ד דבין לר"י בין לר"ל דפיסולו משום טומאה הוי ומרצה ציץ וכיון דפסק דאין מרצה על אכילות אפי' דיעבד איך פסק הך דנפסל הבשר ומהתימה מה' שכנ"ה ז"ל דנעלם ממנו זה והיה נ"ל דס"ל לרבי' דודאי אף דיעבד לא מהני ציץ אלא התם דמק' משום דס"ל דלר' יהושע מהני ציץ על אכילות ולכך מק' ומתרץ שפיר אבל לפי סוגייא דהכא דס"ל דאין הציץ מרצה אפי' דיעבד והכא משום דלכתחילה הוא דבעינן תרתי אבל בדיעבד לא בעי' תרתי ויש דם אף שאין בשר וכמו שפי' רש"י יע"ש אה"נ ל"ק מהך ברייתא על ר"ל ואין לומר דא"כ אפי' אבוד ושרוף ואמאי נקט ר' יהושע דוקא נטמא דכבר כתב רש"י בסוף הסוגייא משום דאיתיה בעיניה יע"ש אלא דרואה אני דזה לא יתכן בדברי רבי' כלל דא"כ אמאי נקט גבי נטמאו כ' משום דהציץ מרצה על הטומאה והן אמת דמאי דנקט שהציץ מרצה על הטומאה אין ללמוד דהציץ מרצה על אכילות דאפשר דמרצה על העולין ווש כאן חלב קיים אלא שק' דלמ"ל כלל האי טעמא ת"ל משום דבדיעבד לא בעי' תרתי ובדם לחודיה סגי אלא ודאי משום דס"ל. דאף דיעבד בעי' תרתי לכך כתב משום ציץ וכו' ובזה ניחא מה שלא הגיה הלח"מ ז"ל גבי נשאר פחות מכזית דאם זרק הורצה וכמו שהגהתי לעיל והיינו דס"ל דבדיעבד בחדא סגייא דא"כ קשה למ"ל הך טעמא שהציץ מרצה על הטומאה ואפשר לומר דס"ל לרבי' דבנפסל בבשר הוי כמו יוצא כיון שאין פיסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר דהיינו מחמת הסיח דעתו ממנו ולכך בדיעבד הורצה ולאו משום ציץ והיינו טעמא דלא כלל רבי' דין ניטמא בהדייהו וכמאמר רבי יהושע משום דנטמא כיון דלא מהני אלא ע"י ציץ משום דהוי פיסולו בגופו ולדידן לא מהני נין אפי' דיעבד לכך בנטמא אפי' דיעבד לא הורצה אלא דאכתי הוי דינו של רבינו דלא כחד דלר' יהושע ס"ל דציץ מהני לדיעבד וכ"ש לפי' התוס' דמרצה. אף לכתחילה ולר"י דהוא מאריה דשמעתא דאין הציץ מרצה ס"ל דבדיעבד מודה לר' יהושע ולא פליג עליה אלא במנחות לענין אבוד ושרוף דמקיל כולי האי וא"כ מנ"ל לרבי' לומר דאין הציץ מרצה אפי' דיעבד וצ"ע ועיין בפ"ד מה' ק"פ מ"ש שם ישוב לזה בס"ד יע"ש

והנה בעיקר קושיית הל"מ ז"ל שהק' דאמאי בציבור הורצה כיון דאינו מרצה על אכילות אפ"ל דאה"נ דאינו מרצה על אכילות אפי' בציבור אבל על העולין מרצה על הציבור לכ"ע כמ"ש במנחות דט"ו ע"א וא"כ הכא דאף דנטמא הבשר והחלב כולו כיון דמרצה על העולין והוי כמו חלב קיים וזורק לכתחילה ואין לומר דהרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ב"מ כתב כל קרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה הרי דכלל כל הקרבנות אפי' דעומר ושתי הלחם דליכא אלא אכילות וא"כ אמאי דוחין את הטומאה כיון דאין הציץ מרצה דזה ל"ק כלל כיון דפסק במנחות כר"י אפי' נאבדו ונשרפו הרי דס"ל דם דבמנחות בדיעבד לא בעי ציץ כלל א"כ גבי ציבור עשאוהו כדיעבד אבל לענין אכילות דאין ציץ מרצה אפי' דיעבד לא הותר בציבור אף לכתחילה אלא דלפ"ז צריך לומר דמיירי רבי' בלחם הבאים עם הכבשים ולכך באים בטומאה כיון דיש דם אבל מתני' דקתני ה' דברים באים בטומאה משמע דשתי הלחם בלא כבשים קאמר ולכך העמידו בגמרא דלא כר"י ודוק

ועוד הק' הרב ז"ל על מ"ש רבי' ז"ל דקרבנות ציבור אפי' נטמאו כולן זא"ז הא ס"ל דאין מרצה על אכילות וכו' והוא תמוה דבפ"ד מה' ק"פ כתב ז"ל דהא דכתב רבי' דאין הציץ מרצה הוא לכתחלה אבל בדיעבד מרצה וא"כ שפיר כתב רבי' כאן דבציבור זורק לכתחילה והוא כפי' התוס' ממש. וראיתי להשע"ה בפ"ד מה' ב"מ שכ' והרב חזר בו אלא הדבר הקשה הוא דא"כ מאי דקאמר שם דמרצה על דברים הקריבון לכתחילה הוי א"כ היכי כתב כאן דנטמאו וכו' ע"ש ולע"ד נראה לומר דמאי דכתב רבי' שם דמרצה על טומאת הקרבין הוא מדאורייתא דהא אקרא קאי וא"כ מאי דכתב ואין הציץ מרצה על הנאכלין הוא נמי מדאורייתא אלא דבזה דוקא לכתחילה אבל בדיעבד