אברהם יגל על הרמב"ם רעה

מהל' פסה"מ א"כ תוס' כהלכ' אמנם רבינו ז"ל לא ס"ל בדעת התוס' ז"ל דבכל מקום מק' הש"ס חכמים דר"מ עם חכמי' דר"מ גם מה שכ' כיון דגמר מקדש הוי הקדש לחייבו בשחוטי חוץ זה לא יתכן דבגמ' בפ' המביא דנ"ד הקש' על הא דקתני הבשר יצא לבית השריפה אלמא חולין שנ"ב בשריפ' ורמינהי וכו' הרי מבואר דאף דאמרי' ומקדיש דקתני ירעה עד שיסתאב וא"ה קרי ליה חש"ב וכיון דהוי הקדש גמור להתחייב עליו בחוץ איך קרי ליה חש"ב והתוס' שם נדחקו לשיטתם וכ' וקושיית הש"ס היא לר"מ והוצרכו לומר דאף לר"מ גמר ומקדיש משהושחט וכו' ואין סברא זאת מכוונת לרבי' ז"ל מדאמרי' בהש"ס בפ' כ"ג בנזיר מפני מה חטאת העוף אינה נאכלת ואשם תלוי נאכל מפני שאין בו אלא איסור אחד דהוא חש"ב הרי דאף שנזרק ונקטר כהלכתו כיון דלא הוקבע איסורא אלא מכח ספק הוי חש"ב ואין לומר דהך ברייתא כר"מ הוא דס"ל הוי חולין גמורים ורועה בעדר דהא כתבו משנשחט ס"ל לר"מ מקדישן וכן מבואר בת"כ על פסוק אשום אשם מניין שמותר באכילה ת"ל אשם הוא ואפילו לרבנן דהוי קדוש בעי קרא להתירו באכילה והיינו משום דלא הוקבע והוי ספק חש"ב לכך איצטריך קרא והתורה התירה להקריבו כדי להגן עליו

וראיתי להגאון צבי שהק' על רבי' מהא דפסק בפי"ט שכל מה שאירע פיסול בקדש וקי"ל אם עלה לא ירד חייב עליו בחוץ וכו' ע"ש ונ"ל דזהו דקדוק לשון רבי' שכ' ופסולו בקודש למעט שאינו בקדש בודאי שאין קדושו בקביעות וכיון דחכמים אמרו אין חייב בש"ח כ"א איסורו בקביעות למעט אשם תלוי ודאי אינו כשחוטי חוץ ומ"ש כיון דעלה לא ירד לא ידעתי מנין לו גם הרמב"ם ז"ל לא כתבו דהא דאמרי' אם עלה לא ירד כ"א בדבר העושה לחמו של מזבח ולא שייך זה אלא בדבר דאיסורו בקביעות ועוד כיון דאף ביאת אהל מועד לא חשו עלה וכ"ש שלא יחושו על הך אם עלה לא ירד גם במשנה דאלו אם עלה לא ירדו לא הוזכר זה והיינו טעמא כיון דניכר שהוא חולין בודאי דדבר פשוט הוא שאין מקריבין חולין ע"ג המזבח וכמשנה דקתני נזרק הדם והבשר קיים יאכל ואם איתא הו"ל לחדש ולומר ומקטירין האימורין דהא כל כמה דלא מקטיר הבשר אינו נאכל אלא ודאי כיון דהבשר נעשה חולין גמורין אין צורך לזה כיון דאסור להעלותו

ומעתה דברי רש"י ז"ל שכתב דהוי בשרפה משום דהוי כזבח פסול הוא מדוקדק דלא הוי זבח פסול ממש אלא כיון שיש בו צד קדושה אתי למטעי בשאר קדשים ודלא כהתי"ט ז"ל בפ' המביא ע"ש ודוק

הלכות תמידין ומוספין

פרק ג' הלכה י' והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה וכתב מרן ז"ל משמע מדברי רבי' הטבה היא הדלקה ולפ"ז יתחייב להדליק המנורה בבוקר ובערב כמ"ש בהטיבו את הנרות יקטירנה וקש"ל מהא דאמרו בפ' התכלת ד"ן ע"א כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים ופי' רש"י דאינה קדושה אלא בהדלקת בין הערבים הרי מבואר דאין מצוה בהדלקתה כלל בבוקר וראיתי להר' חומת אנך שהביא משם הרבנים דדברי רבי' הפך פסוק בנביאים ד"ה סי' י"ב דאמר בהדייא דהדלקת המנורה אינה אלא בערב ולא בבוקר. אשע"כ נ"ל דרבי'. סובר דפי' הטבה כולל ב' ענינים דישון והדלקה ולכך כיון דבבוקר אם נמצא אחד שכבה חוזר ומדליקו הוי נוהג בבוקר ובערב שהיא עיקר מצותה לדשנה ולהדליקה כולה ואתי שפיר לשון דקאמר מטיבה ואח"כ מדליק' והיינו נמי דקאמר בסמוך הדלקת הנרות הוא הטבתה ונר שלא מתקנו לומר זהו בכלל הטבה שר"ל שלשון הטבה הוא תיקון בין בכיבוי בין בהדלקה ומעתה מ"ש פ"ב דעבודת יום הכפורים בשחרית מטיב את הנרות ובערב מטיב את הנרות ולא זכר שם הדלקה כלל ודאי. נר' דהכי כוונתו כיון דהוא כולל דישון והדלקה לכך לא זכר הדלקה כלל ושוב ראיתי הדבר מפורש בפיה"מ לרבי' פ"ג ממס' תמיד בדפוס ישן נושן באותיות מרובע משנה ט' וז"ל כבר נתבאר ביומא שהטבת נרות הוא ניקור הנרות והדלקה מה שכבה מהם וחלוף הפתילות ע"כ וששתי ועיין להל"מ ז"ל ודוק

פרק ה' הלכה ז' לישתן ועריכהן בחוץ וכו' עיין מ"ש הל"מ ז"ל דלכך מחולק ממנחות משום שמן דבעו כמ"ש התוס' זל יעו"ש והיינו משום דכיון דנקדשו בכלי תו לא אפשר להוציאה בחוץ אמנם להרמב"ם ז"ל דס"ל דלא בעי כלי שרת אלא אחר אפייה כמ"ש בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות לא שייך תירוץ זה ועיין להרב גופיה שם שכתב דרבי' לא ס"ל כתוס' ז"ל דבעו כלי שרת יע"ש. ולעיקר הקו' נ"ל לתרץ ע"פ מ"ש התוס' בפ' כ"ש דל"ו דה"ט דמאפה תנור לישתן בפנים משום דחיישינן לחימוץ כיון דנילושות בפושרין ולכך בעי' שתהא הלישה במקום אפייה והנה לטעם זה הוא שוה לכל המנחות אלא דהתוס' שכתבו זה הטעם למאפה תנור דוקא הוא משום דשאר מנחות לא איצטרכו לזה דאזלי לשיטתייהו דבעי' שמן בכלי שרת אך לרבי' ז"ל דס"ל דלא בעי שמן בכלי שרת אמרי' דהיינו טעמא בכל המנחות דבעי לישתן בפנים משום דחיישנן לחמוץ אך גבי לחם הפנים דקרבן צבור הוא לא חיישנן לחימוץ דזריזים טפי מהכהנים וכמ"ש בפ' כ"ש וכ"כ התוספות במנחות דנ"ה ע"א בד"ה כל יע"ש

אך הא קשה לי דהיכי פס' רבי' לישתן בחוץ הא בגמ' אוקימנא לה כמ"ד מדת יבש לא נתקדשה וכיון דרבי' פסק בה' כלי המקדש כמ"ד נתקדשה א"כ איך פסק בכאן דלישתן בחוץ וכ"כ התוס' שם במנחות ד' מ"ד נתקדשה לא אפשר דלישת מאפה תנור בחוץ ועוד קשה לס' התוס' דלחם הפנים חשיב ציבור כמנחת העומר

הלכות פסולי המוקדשין

פרק א' הלכה א' כל הפסולין לעבודה לשחוט לכתחי' אפי' וכו' קרשים וכו' משמע מדבריו אפי' נשים כס' התוס' ריש חולין ודלא כה' א"י והביאו ראייה מדאמרו כל הפסולין משום דבעי לאתויי טמא ולא קאמר משום דבעי לומר נשים דקתני ליה ברישא ע"ש. וראיתי להר' לחם שלמה שכ' ואחר המחי' ראייה זו ואני מכיר דאימא דמיירי באיש עומד על גבה עכ"ל השייך לעניננו ונוראות נפלאתי איך יצאו הדברי' מפי קדוש דעדיין הקו' עומדת הא דאחרי' עומדים לא מהנייא אלא בדיעבד כדקתני במתני' ריש חולין והו"ל לומר נשים דגם גבי טמא אם אחרים רואין אותן שחיטתו כשירה מדקאמר הש"ס בחולין למ"ל ואחרים רואין אותו