אברהם יגל על הרמב"ם רעג

דאמרי' כרבנן וכו' דהוק' לו מה תירץ לו האי תנאי ס"ל וכו' וכיון דליכא פלוגתא בהכי דמנ"ל דפליגי כלל לכך משני דמעיקרא ק"ל מר"א ומדקדוק לשונו דתני ר"א אומר ס"ל דרבנן פליגי עליה אבל ר"א סבר דאין זה דיקדוק וליכא פלוגתא כלל ועיין בפ"ב דבכורות דנ"ז דסתם מתני' סברה כר"א. דכלאים וחבריו לא קדשי כלל ופסקה הרמב"ם ע"ש

ודע דגרסינן בתמורה דכ"ח ע"ב והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא הרובע והנרבע והנעבד וכולם הם כקדשים שקדם מום עובר להקדשן וצריכין מום קבוע לפדות עליהם ע"ש משמע הא דקאמר וכולם קאי על מתני' דתני כל האסורים וכלאים וכו' כלולים עמהם וכן הגיה הרב צ"ק שם עפ"י מדרש הילקוט ע"ש הרי מפורש יוצא דרבנן פליגי עליה דר"א וס"ל דאמרי' מגוולענד"ן דליתא להאי גירסא דהא קיליף מקר' דכי משחתם בהם וכו' ואוקמוה בגמ' דאינו אלא דבר ערוה וע"א דוקא וא"כ מנ"ל כלאים וחביריו גם מהתוס' שהבאתי הוי תיובתיה ודוק

הלכה י"א נמצאו כל האסורין י"ד וכו' עיין מ"ש הראב"ד ז"ל ומר"ן ז"ל תירץ בשם הרי"ק ז"ל דיתום נכלל עם יוצא דופן וכו' משום דזה פי' למיתה וזה פי' לחיים לא אפשר לצמצם ע"ש ולפ"ז לא הוי יתום וקרא מאי דריש ביה וצ"ל דכוונת הכתוב דנזיל לחומרא דשמא היו שוין ועוד כבר כתבו התוס' דאם יבא אליהו ויאמר דמצוצמין היו. גם בעיני יפלא איך נעלם מהרבנים דברי רבינו ז"ל בהלכות בכורות פ"ו דין י"ד שכתב שמתה אמו או נשחטה עם לידתו דר"ל דזה פי' למיתה וזה פי' לחיים. והא דלא הקשה הראב"ד על הטומטום משום דס"ל דבכלל בע"מ וא"כ י"ל על נדמה נמי כיון דהוי בע"מ כמ"ש רבינו וכ"כ הרמ"ל ז"ל ולפ"ז בהלכות בכורות לא כתב נדמה משום דהוי בכלל בע"מ ולכך חייב במעשר וכמו שהשמיט טומטום ואנדרוגינוס אף שהם חייבים במעשר כת"ק דר"ש ודלא כסברת התוס' שם דהוי בכלל כלאים. אך אמנם מש"ס דבכורות די"ב מבואר כדברי התוס' ז"ל דנדמה הוי בכלל כלאים ופטור ממעשר דאלא"ה מנ"ל לתנא לו' דילפי' תחת מקדשים ילא מבכור דהוי לחומרא ואפי"ה מיבעייא לן בפטר חמור דלא ילפי' חולין מקדשים

פרק ה' הלכה א' ואם הקטיר שניהם כאחד איני לוקה אלא אחת אזיל לשיטתיה דכת' בס' המצות כדכתב מרן ז"ל ולשיטה זון הא דאיפליגו אביי ורבא בעירוב ולא אפליגי בשאור ודבש רבותא לאביי ונ"ל להביא ראייה לזה מהא דאיפליגי במעלה אימורי ב"מ למזבח אם לוקה עליהם או לא ואי כדברי התוס' כיון דמפורשין בקרא ואשה לא תתנו מהם להביא כולו ומקצתו אמאי פליגי כיון דלכ"ע חייבים ולשיטת רבי' ניחא

הלכה ט' ואין צ"ל ערלה וכ"ה וכו' עיין להמ"ל ז"ל שכתב משום דאסור בהנאה ולעד"ן אינו מוכרח אלא משום דאין היתר לאיסורו כמ"ש בגמרא בב"מ וה"ה לערלה בשתים גם נעלם ממנו מ"ש רבינו ז"ל בפיה"מ דשקלים פ"ב גבי השוקל מן הקדש מעל וז"ל דאפי' מצות ל"ל ניתנו דיש לו הנאה שלא משכנוהו וכן מבואר בחיבורו פ"ג מה' שקלים דין יו"ד ע"ש

פרק ז' הלכה ד' וזורע קודם הפסח ע' יום וכו' עיין בהלח"מ ז"ל במ"ש לדעת רבי' דיש שדות טובות וכו' דזה דוחק גדול שנמשך כולי האי ועוד אמאי הוצרך הגמ' בפ' המקבל לומר הא בחרפו הא באפלי כיון דשייך נמי בחרפי ע"י שדות טובות לכך נקט שיעור המוגבל לכל שדות ודוחק לו' דאף לכל שדות אין בהם זריעה אלא ע' יום קודם לפסח גם אין לו' דרבינו מפרש איפכא הא בחרפי קאי אשעורים הא באפלי הוא קאי אחטים וכמאמר הכתוב כי אפילות הנה דהא קאי נמי אעומר דהוא שעורים וכמבואר בגמרא יע"ש. ע"כ נ"ל דרבינו ז"ל הוק"ל לפירש"י דהול"ל הא בחריפי הא באפילי דכיון דקאי אמין לכך נ"ל לפרש דקאי אזמן ור"ל דהתנאים מיירו בתחלת זמן זריעה דמאימתי מתחיל זמן הזריעה אלא שבתוך ומן זריעה התחיל זמן החורף וכן זמן הקור לחלק הששה חדשים לשלשה זמנים כמאמר הכתוב ור"ל איירי בזמן איחור הזריעה וכו'

אלא שקשה לזה מ"ש רבינו בפ"ח מה שכירות דין ה' כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום ופי' ה"ה ז"ל שם וז"ל פי' בגמ' יש שיעורין חלוקין וכו' נראת שמפרש פלוגתא דתנאי הוא בין זמן התחלת הזריעה בין זמן איחור הזריעה לכך כתב רבינו בכל מקום לפי מה שהוא שובת הזריעה וזה הפך מ"ש לדעת רבינו ז"ל. אמנם באמת לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דכיון דאוקמוה בגמ' דתנאי מיירי בחטים אבל בשעורים לכ"ע יש שיעור מוגבל בכל מקום עד אדר כדאמר אמאי רבינו ז"ל סתם הדברים. אשר ע"כ נ"ל דרבינו זל מפרש כפי' התוס' דהך דקאמר וקיימא בימה ארישייהו קאי השבט ולכך הוק"ל הך מתני' דמנחות ומתרץ לה כמו שתי' התוס' דיש שדות טובות שנמשך עד ה' בשבט לכך כתב כל זמן שראוי לזריעה באותו מקום דיש מקום מפני חשיבות נמשך להם הזריעה יותר מזמן הראוי. ובמה שכתבתי נ"ל ליישב פירש"י בחומש שהביא מהרש"א ז"ל בפ' המקבל ע"ש שתירוצו אינו מובן דכיון דאמוראי ס"ל כר"ש א"כ איך הביא רש"י ז"ל סברת ת"ק דל כהלכתא ע"ש. לכך נ"ל דרש"י בחומש יפרש כמ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל אבל רש"י בגמרא משום דגריס שם בגמ' הא דקבלה בחרפי הא דקבלה באפלי לא יתכן לפרש פי' זה אבל רבינו ז"ל לא גריס אלא הא בחרפי הא באפלי וכן גרסי התוספות ז"ל במנחות ע"ש שהעתיקו הגמרא דפ' המקבל ודו"ק

הלכות מעשה הקרבנות

פרק ו' הלכה ד' כשם שהדם בזריקה כך הבשר בזריקה ועיין להרב לח"מ ז"ל שתי' בעד רבינו דר"י ס"ל דשמעינן מיניה תרתי יע"ש ודבריו תמוהים דא"כ מאי עביד צריכותא בפרק כיצד צולין ליכתו' בשלמי' לא ליכתוב בעולה והא איצטריך למכתב משום הך דרשה דמה דם בזריקה וכו' ולומר דעביד צריכותא בדרשה דר"י דמצריך למדרש גם בעולה זה אינו דאין זה במשמעות הגמ' דקאמר והני תרי קראי למ"ל ועוד דא"כ מנ"ל לר"י למדרש הכי בעולה כיון דלא גלי קרא אלא בשלמים דאית בה תרי אכילות ועוד מאי מק' התם לר"א ואימא כוליה להכי הוא דאתא דמ"ש דניחא ליה לר"י וק"ל לר"א ואין לומר דק"ל לר"א משום דהשיב לר"י דהך קרא דועשית עולותיך הבשר ואדם אתא לומר דמה דם בזריקה והיינו לומר דכוליה להכי הוא דאתא לאפוקי מר"י דשמעינן מיניה תרתי ואתא מק' שפיר לסברתו וכו' דגם זה אינו דע"כ לא קאמר ר"א