אברהם יגל על הרמב"ם רעב

רבינו שמתה אמו ונ"ל שסמך על מ"ש בהלכות בכורות פרק ו' דין י"ד ע"ש

הלכה ה' הנדמה וכו' כתב מרן ז"ל דהוא בכלל כלאים ולכך לא אחשביה בהדי כל האסורים לקמן ע"ש וקשה למה לא חשיב לקמן טומטום ואנדרוגנוס והעיקר כמ"ש הרב מ"ל ז"ל

פרק ג' הלכה ז' ויראה לי וכו' עיין מר"ן ז"ל דהמקשה ס"ל דהאי לא ירצה הוא לאו גמור שלא יקריבוהו וכו' ואינו נ"ל דא"כ מאי מקשה ולילקי נמי לימא דמתני' איירי בשחיטה ה ותו לא וע"י שחיטה נפסל ולא איירי בהקרבה כלל וצ"ל כמ"ש רש"י ז"ל ע"ש גם מ"ש הלח"מ ז"ל אינו נוח לי דהו"ל לרבינו ז"ל לומר כיון דבלאו א' נאמרו כדרכו בכל לאו שבכללות בלא שיצטרך לו' יראה לי. אשר ע"כ נ"ל דרבינו זל הוק"ל קושיית התוס' דהוי לאו שבכללות לכך פירש שיטה אחרת והוא דאתא שור ושה דכתיב גבי בעל מום יתר ללמד על הפסולים דנכתב בהם שור ושה שהוא בלא ירצה וס"ד דמקשה דאית ביה כל הלאוין דכתיבי גבי בעל מום דהיינו בל תקדיש ובל תשחטו לאתויי לאו אחר משום מחוסר זמן וכמו שפירש"י ז"ל ואמטו להכי שפיר דלקי דהוי כמו שנכתב לאו בפ"ע ואהא תירץ לו דכיון דהכתוב ניתק מחוסר זמן לעשה א"כ לא אתא קרא למלקות כי אם לאורויי לן הך לאו דאו"ב הוא נפסל למזבח ואין בו לאו כלל דהא לא חשבי ללאוי בהדי הך ד' לאוין גבי בעל מום אלא לגלויי דלא תימא דהוא כעובר על מצות או"ב וכשר והכי איתמר בפ"ק דתמורה גבי כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת ע"ש והיינו דלא נקט קרא יתורא דשור ושה כי אם גבי לא ירצה ולא גבי לא תקריבו ובהכי ניחא לי מאי דקשייא לי בפשטא דשמעתתא טובא חדא מהיכא פסיקא ליה להמקשה דאיירי כלל באו"ב דלא נזכר בו שום פיסול דילמא איירי בשאר פיסולין כגון כלאים ויוצא דופן דילפינן פיסולייהו מקרא דשור וכשב כי יולד לכך אתא קרא לומר דיש בהם לאו דבל תקדישו וכו' ועוד מה תירץ ר' זירא הנח למחוסר זמן וכו' ומה ענין זל"ז דהתם מיירי אף בכלו חדשיו דמותר להדיוט אפי"ה אסרו הכתוב לגבוה מאיזה טעם ואנחנו לא נדע ולא אסרו הכתוב כי אם בעשה והתוס' ז"ל כתבו כיון דמצינו מחוסר זמן דנתקו הכתוב לעשה אמרי' ודאי דהלאו לא קאי אמחוסר זמן דלא מוקמינן בלאוי יתרי א"כ לפ"ז אפשר לומ' דמחוסר זמן דאו"ב לא מיתסר כלל וזה אינו דבהדייא אמרי' בפ' ב"ה גבי הא דאמרו שם או"ב ליתסר ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ומנ"ל דאסר רחמנא מחוסר דאו"ב כלל דילמא לא אסרה תורה כי אם מחוסר זמן דשבעה ימים אבל או"ב לאותו יום לא אסרה כלל אלא משום דאסור להדיוט יע"ש בתוס' דדבריהם תמוהים ובמ"א יישבנו אותם. אך לפי האמור ניחא דודאי מדנקט קרא דשור ושה ולא בקר וצאן שהוא כולל כל הקרבנות לא איירי אלא על דבר שנכתב איסורי שור ושה והיינו או"ב ומוכרח לו' דאתא לגלויי לן דאו"ב עובר בכל השמות משום מחוסר זמן דהוא נמי פסול כדתנן במתני' והשני סופג ופסול ולכך ק"ל לילקי נמי ואהא תירץ לו כיון דמצינו מחוסר זמן דשבעה ימים אין בו אלא עשה איך שייך לומר דמחוסר זמן דאו"ב עובר בלאו ואין לך בו אלא חידושו דבא לגלויי דפסול מדנקט הך ריבוייא דשור ושה אלא גבי לא ירצה דאינו אזהרה אלא הודעה ובזה יומתק לשון הגמ' דבפ' כל הבשר מה דאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה דהיינו דאו"ב מקרא דשור ושה וכאמור. וראיתי להפ"ח ז"ל שכתב וז"ל קמיפלגי במחוסר זמן וכו' ולכ"ע שאר פסולין אין בהן לאו ע"כ והוא תמוה דא"כ אמאי. אוקמוה הך ברייתא דתני כל הפסולין בכלל לא ירצה כיון דידעי' פיסולייהו ממקום אחר ודאי לא אתא קרא אלא לאוקמינהו בלאו כדעת המקשה כמו שפירש"י ז"ל. אך עדיין לבי מהסם בזה דבת"כ גבי או"ב קאמר מניין לאו"ב במוקדשין שהוא בלא ירצה ת"ל שבעת ימים וכו' ומיום הח' והלאה ירצה ושור או שה. הרי מפורש יוצא דמפיק מחוסר זמן דאו"ב מדסמך למחוסר זמן דז' ימים ואפשר דתרי תנאי נינהו אך ק"ל דהא בתוספתא תני בהדייא דמקדיש רובע ונרבע ומוקצה וכו' עובר בכל השמות הללו וצ"ע

הלכה י' המקדיש טומטום וכו' עיין להראב"ד א ומר"ן ולח"מ ז"ל ואני תמיה מה השגה היא זאת דבודאי מ"ש במשנה ימכרו ויביא בדמיה עול ר"ל ע"י פדייה דבהדיא אמרו במתני' דבכורות די"ד כל הקרשים שקדם מומן להקדשן יפדו וכן פסק הרמב"ם לעיל פ"א דין י' וא"כ דברי רבי' פשוטים דבהנך הוו חולין לכל דבר ואינם אסורים בגיזה ועבודה וימכרו בלא פדייה דהכי משמע מדכתב רבי' פ"א מה' תמורה דין י"ז שהומיר בגמל ולכך הוק' לו מה בין זו לבע"מ דאסורי' בגיזה ועבודה מדרבנן וצריך פדייה ולכך כתב דוקא התם שיש במינו קרבן אמטו להכי גזרו בו דאתי למטעי תבל הנך דאין במינו קרבן לא אתי למיטעי ושוב ראיתי לרבי' בפיה"מ שכתב כן בפי' ע"ש ועיין ברש"י ז"ל ביבמות דף ה'

ומ"ש רבי' כר"א אף דחכמים פליגי עליה כמ"ש מרן ז"ל בפ"א מה' תמורה ד"ה כלאים נ"ל משום דסתמא דמתני' בתמורה ד"ל כוותיה דקתני כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותם ואוקמוה בגמרא כר"א ע"ש. אבל ק"ל דפלוגתא דאימוראי היא אי אמרינן מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף או לא וכיון דר"א ס"ל לא אמרינן מיגו היכא דלא חזי לגופיה והיא סברת ר"ש כמבואר בתמורה די"ט ע"ב א"כ איך פסק רבי' בפ"ד מה' פה"מ דין י"ו דלא כותיה ונ"ל דוקא התם משום דחזיא להקרבה חוץ מאשם אבל הנך דלא חזו לשום קרבן כ"ע מודו דלא אמרי' מגו והיינו דלא אוקי בגמ' פלוגתא דא דאמוראי בפלוגתא דרבנן ור"ש

ובהכי ניחא לי מ"ש רבי' בפיה"מ שאין חולק עליהם ולכאורה הוא תמוה דבגמ' אמרו בהדייא כשהק' לשמואל מהך משנה דכל הקדשים וכו' השיבו האי תנא ס"ל דל"א מגו משמע דאיכא תנא דאמרי' מגו וחולק על ר"א וכן נמי כשהק' מר"א משני ליה הכי אך לפי האמור ניחא דפלוגתייהו אליבא דרבנן דפליגי אר"ש דשמואל ס"ל בכל דוכתא קאמרי' מגו ור"א ס"ל דלא אמרי' מגו אלא התם דחזי להקרבה וכן משמע מדלא קאמר אנא דאמרי כרבנן דפליגי אר"א ודאי דקים להו דאין חולק עליו ומעתה אין משגיחין בהך תוספת' דהביאה סברת רבנן ודלא כמרן ז"ל ועוד ממקומו הוא מוכרע דליתא הך גירסא בת וספתא דהא בתר הכי קאמר בתוס' הרובע והנרבע והנעבד והמוקצה ואתנן ומחיר עובר משום כל השמות הללו והרי הם כבע"מ שקדם הקדשן למומן ואין יוצאין לחולין אלא על מום קבוע ואמאי לא קאמר נמי כלאים וכו' כיון דעושין תמורה אלא ודאי תלמיד טועה כתבו משום דקתני בתר הכי ר"א אומר לשון פלוגתא ולעד"ן דזהו כונת רש"י דכתב וז"ל ה"ג וכו' הך גרסא בריש' וכו' קסבר ר"א וכו' ואנא.