אברהם יגל על הרמב"ם רעא

שהוא מדבר בב"מ שנפדו דלכאורה הוא מיותר דכבר הביא קרא דרק אלא דר"ל כיון דלמדנו זה מקרא דאשר לא יקריבו צ"ל דאתא קרא דרק ללמד שהוא מ"ע אלא דבאמת י"ל דלא נחית רבי' אלא לומר אופן הפדייה שהיא בהעמדה כמו שמבואר בקרא דאשר לא יקריבו

אכן ראיתי לה' ספרי דבי רב דר"ג ע"ג שפי' דברי רבי' כפי' הראשון שכתבתי ופשט דבריו אינו כן כמ"ש וראיתי לו שהק' משם מהרא"ן ז"ל דלמה לא חיל' רבי' בין בע"מ קבוע לבע"מ עובר דאינו נפדה ע"ש ואני תמיה איך נעלם מהם מ"ש רבינו לקמן בפ"ב דין ז' דביאר החילוק יעו"ש גם מה שהק' למ"ל תרי קראי לע"ד לק"מ דקרא דאשר לא יקריבו לא שמעינן מניה כלל אלא אחר דידעי' מקרא דרק דמום עובר אינו נפדה משום דחזי להקרבה לאחר זמן דאי לאו קרא דרק הו"א הואיל ונדחה נדחה וכמ"ש ביומא ד' נ"ז יעו"ש אך ק' דנפ"ל התם מקרא דמום בם לא ירצה הא עבר ירצה ול"ל תרתי וי"ל דהתנא דדריש מקרא דרק ס"ל כר"א בזבחים דמ"ז דלמעט תערובת אתא ע"ש א"נ דאיצטריך קרא דמום בם לומר דרצוי לקרבן דהו"א דאינו נפדה כיון דאינו קבוע אבל נדחה מקרבן וזה נ"ל כונת התוס' בזבחים שהקשו דלמ"ל קרא דמום בם דילפינן מבכור דאינו נשחט על מום עובר מקרא דפסח ועור ותי' דאיצטריך הכא במוקדשין דהו"א הואיל ונדחה נדחה ולכאורה דבריהם תמוהים דהא כבכור נמי לא אמרי' הואיל ונדחה וכו' אלא ודאי משום דהתם נמי לא ידעי' דקרב אלא דאינו נשחט על מום עובר ומניחים אותו עד שנופל בו מום קבוע לכך אתא קרא דמום בם לומר כשעבר המום יקרב וזהו שדקדקו התוס' שלא הק' מהך ברייתא דתמורה דדריש מאשר לא יקריבו ממנה לומר דמום עובר אינו נפדה משום דקרב למחר משום דהתם נמי לא ידעי' דקרב למחר אלא מקרא דמום בם אבל בכור דמעט רחמנא דאינו נשחט ס"ד משום דחזי להקרבה ולכך תירצו דהו"א דאינו קרב משום דנדחה ואיצטריך לומר דאינו נשחט לאוכלו על מום עובר ועיין לה' הי"ט שתפס על דברי התוס' חנם ע"ש

פרק ב' הלכה ה' בעל ה' רגלים וכו' וק"ל דבגמ' אמרינן אמר רבה לא שנו אלא ביד אבל ברגל טרפה נמי הויא וא"כ הו"ל לרבי' לומר בעל חמש ידים דהוי מום לגבי קדשים ולא לומר בעל חמש רגלים דההוא אינו מום לבד לגבי קדשים אלא הוי טרפה נמי אף לגבי הדיוט ואסיר דאע"ג דפסק בפ"ח מה' שחיטה דין י"א דאם נחתך היד מותרת מ"מ הו"ל לפסוק כאן דאסיר משום מום וצ"ע

ודע דכתב ב"י י"ד סי' נ"ה בשם הרשב"א ז"ל דהא דאמרי' בעל חמש רגלים טרפה היינו אם היא דבוקה מארכובה ולמעלה שאם תטול הוייא טרפה אבל אם היא דבוקה מן הארכובה ולמטה כשרה ע"ש ולפ"ז הא דאמר ר"ה לא שנו אלא ביד אבל ברגל הוייא טרפה ולא בעי לאוקמה אפי' ברגלים ומיירי מארכובה ולמטה משום דלא פסיקא ליה דמתני' סתמא קאמר ומעתה אפשר לומר דהא דכתב רבי' בעל חמש רגלים הוי מום מיירי בהאי גוונא ודוחק

הלכה י"א כגון שנמצאת בכולייא אחת או ניטל הטחול וכו' מדלא כתב שניטלה כוליא אחת או שניטל הטחול משמע דכוליא אחת דקאמר לאו שניטלה ביד איירי אלא איירי שנמצאת בבריאתה כוליא אחת וכן כתב בהדייא בפ"ח מה' שחיטה יעו"ש והיינו דס"ל דיש בריה בכוליא אחת ולפ"ז צ"ע דבגמ' משמע לכ"ע אם יש בריה בכוליא אחת לא הוי חסרון וא"כ איך פסק רבינו דהוי חסרון ופסולה ולעד"ן דרבינו הוק' לו בגמ' מעיקרא דקאמר סברוה דכ"ע אין בריה באחת ופליגי אי הוי חסרון או לא א"כ בריית' דקתני שתי הכליו' ולא אחת צ"ל דמיירי דניטלה כוליא אחת והא דומיא דשלש קתני כדמקש' בתר הכי גם בהך אוקמתא דר"י אמאי לא הקשה הש"ס הכי ומה שתי' רש"י ז"ל רבי' ז"ל לא ניחא ליה ולכך מפרש דאף דאמרינן אין בריה באחת הוא דוקא לרוב העולם אבל יש יחידי שנבראת באחת וכיון שכן דלא דמי לבריאת כל העולם הוי חסרון והוי דומיא דשרוע כיון דלא דמי לבריאת כל העולם הוי מום לא כן אי אמרינן יש בריה באחת לא הוי חסרון כיון דהוי דרך בריאתו ומעתה מ"ש רבי' כאן ובה' שחיטה שנבראת באחת הוא על דרך מקרה ולא על דרך בריאתו ולכך הוו חסרון ומזה תבין מאי דאמרו במשנה דבכורות בעל חמש רגלים או שלש צ"ל דס"ל אין בריה בשלש על דרך מקרה כאמור דהא תני שלש דומיא דחמש

הלכה ט"ו לפיכך אם הטיל בו מום אחר לוקה וכו' ירצה דלא אמרינן דמטיל מום בב"מ אינו לוקה אלא מי שהיה בו מום קבוע דכבר נפסל ממזבח אבל לגבי מום עובר דאינו נפסל למחר ראוי למזבח מיקרי ונ"ל דיצא לרבינו זה מהא דכתב הרא"ש בפרק עד כמה סימן ד' דרב גידל היה י"ח חדשים עם הרועים להתבונן במומין לידע אם הוא עובר או קבוע ע"ש וכיון דאית לן דמטיל מום בבע"מ מותר א"כ למ"ל כולי האי דכיון דנפל בו מום מעיקרא יטיל בו מום אחר וישחוט עליו אלא ודאי דלא אמרינן הכי אלא במום קבוע דנפסל ממזבח לגמרי אבל מום עובר דעדיין ראוי למזבח אסור להטיל בו מום אחר ולוקה עליו

ומעתה צ"ל דהא דהתירו חכמים בפרק פסולי המוקדשין גבי אחוזת דם דיטיל מום אחר הוא משום דס"ל דאחוזת דם הוי מום קבוע כיון דאם לא יקיז ימות והא דלא ישחוט עליו אף דהוא קבוע הוא משום גזירה דיטיל בו מום אף אם לא ימות וכמ"ש התוס' ז"ל שם דל"ד ד"ה אלימא בתי' הראשון אך לפי תי' השני שכתבו דהוי מום עובר וכו' צ"ל דאף במום עובר מותר להטיל בו מים אחר הפך סברת רבינו ז"ל וכן ראיתי להרא"ש ז"ל שם שהק' דאמאי לא ישחוט על אותו מום דאחוזת דם ותי' דחשיב מום עובר ומכח זה הוק' לו על רב דהיה י"ח חדשי' עם הרועים וכו' ותי' דמדרבנן מיהא אסור ע"ש ולא ידעתי למה שינה טעמו ולא תי' כדכתב לעיל מיניה דהא דלא התירו לשחוט על מום דאחוזת דם הוא משום דגזרינן אטו היכא דלא מיית באחוזת דם והוי כתם אמנם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלוקה במטיל מום על בעל מום עובר לא קשה מידי מהא דרב וכו' וכאמור

אך ראיתי לרבי' ז"ל בפ"ב מהלכות בכורות דין י"ג שכתב דלא ישחוט אלא על מום שאינו מתכוין ע"ש ואם כן רב לא הוה אפשר ליה להטיל מום על בעל מום עובר כדי לשחוט עליו דהא קי"ל דאינו נשחט כיון דהוא מתכוין. אשע"כ נ"ל דרבי' ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל דהמקדיש בעל מום עובר אינו לוקה כמבואר לעיל בפ"א דין ה' ע"ש וכמ"ש שם יעו"ש

פרק ג' הלכה ד' שנולד אחר שנשחט' אמו וכו' תמה הרמ"ל ז"ל למה השמיט