אברהם יגל על הרמב"ם רע

ודאי ס"ל להש"ס דהך ברייתא אינה בר סמכה אבל מ"ש דאיכא תנא דס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות לכאורה נראה דנעלם ממנו ברייתא ערוכה בפ' ג' מינים ד' ל"ח דאמר רבא שם דאין לוקין אם עשה כולם אלא אחת ומפרש רש"י הא דקתני בברייתא אבל לחים ויבישם וחרצן וזג לוקה לרבא מפ' דאינו לוקה אלא אחת הרי דאיכא תנא דס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות והש"ס דאוקמיה התיובתא לא ידע הך ברייתא אמנם כבר כתבתי בפ"ה מה' נזירות ה"ח דשאני התם דאיכא גילוי ולכך פס' רבי' דחייב על כל אחת ואחת ע"ש ולכך לא הביא אותה מרן ז"ל ע"ש

ועוד נ"ל דרבי' סמך אהאי דאמרי' בתמורה שם גבי פלוגתא דר' ורבנן דקאמר רבי בהרצאת גופו הכתוב מדבר למעוטי הקדש לדמי נסכים דאינו לוקה אבל רבנן ס"ל לוקה כדפסק רבי' לעיל בסמוך והוק' לו לרבינו במאי פליגי דאדרבא פשט הכתוב כרבי אלא ודאי דפליגי בקרא דואשה לא תתנו מהם רבנן סברי אתא מהם לרבות אפי' אקדשיה לדמי נסכים אבל רבנן ס"ל דאתא למקצתו כההוא תנא וכיון שכן פסק רבי' כרבנן דלית להו מקצתו ודוק

הלכה ה' או בע"מ עובר אם הקריבו עובר וכו' מדקדוק לשונו יראה דאינו עובר בב"מ על בל תקדישו כי אם משעת הקרביה ואילך וכן משמע מדלא כתב בריש הפרק אפי' מום עובר ולעד"ן דמשמע ליה לרבי' כן מדאמרי' בתמורה דל"ג ע"א יכול יפדו על מום עובר ת"ל אשר לא יקריבו ממנה שאינה קריבה כל עיקר יצאה זו שאינה קריבה היום אלא למחר א"כ ה"ה הכא גבי בע"מ עובר כיון שהוא קרב למחר אינו עובר בשעת הקדשו כיון דראוי למזבח עדיין וכן מבואר בדברי רבי' לקמן בפ"ב דין ט"ז שכתב כיון שהוא ספק אם קבוע או עובר אינו לוקה ע"ש ונ"ל דאף דלוקה במטיל מום קבוע על מום עובר מ"מ הכא כיון דהוא ספק אינו לוקה דשמא מום קבוע הוא וקי"ל מטיל מום קבוע על מום קבוע אינו לוקה וכדפסק רבי' לקמן דין ח' הרי משמע דבעל מום עובר עדיין ראוי למזבח הוא ומקרי תמים יהיה לרצון

הלכה ז' אבל בזה"ז אעפ"י שעובר בל"ת אינו לוקה וכו' נלע"ד דרבינו סמך על מאי דאמרינן בפ' כיצד מערימין גבי הא דתני מתני' כיצד מערימין וכו' ילדה זכר ה"ז עולה ומק' בגמ' לר"י דאמר מותר להטיל מום וכו' ומשני דאיירי בזה"ז ופריך מאי למימרא ומשני סד"א דניגזור דילמא נפיק רוב ראשו וקשרי ביה מומא וכו' משמע דאם הטיל מום אחר שיצא רובא אסור מדאורייתא אף בזה"ז ובהכי ניחא מאי דאמר רבא בפ"ק דע"ז דנראה כמטיל מום בקדשים משמע דמטיל מום בקדשים אסור אף בזה"ז מדאורייתא. ולכך מדרבנן אסור לעשות גיסטרה בזה"ז משום דנראה כמטיל מום בקדשים בזה"ז והיינו משום דס"ל כרב יהודא דאף בזה"ז אסור להטיל מום בקדשים מדאורייתא וכאמור

והנה הרל"מ הק' על רבי' דאיך פסק דמטיל מום בקדשים בזה"ז עובר בל"ת כיון דקי"ל כחכמים דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה ואינו עובר בל"ת איך אפשר לומר דמטיל מום בקדשים בזה"ז יהיה חמור ויהיה עובר בל"ת והא בפ"ק דע"ז מוכח דמטיל מום בקדשים בזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ יעו"שב ולע"ד קשה על דבריו דא"כ כיון דקי"ל כרבנן דמטיל מום מותר א"כ מאי מק' אביי בע"ז על רבא ולהוי כמטיל מום בבע"מ דמשמע דאסור מדאורייתא והא קי"ל כרבנן דמטיל מום בבע"מ מותר וכדפסק שמואל בבכורות כר"ש דברייתא דמטיל מום בבע"מ מותר כרבנן גם מה שהק' על רבי' דאית ליה דמטיל מום בקדשים בזה"ז עובר בל"ת ואילו גבי מטיל מום בבע"מ קי"ל דמותר ובפ"ק דע"ז הסברא היא בהפך לא ידעתי אדקשייא ליה זאת הקוש' על רבי' ז"ל אמאי לא ק"ל על רב יהדוה גופיה דבפ' כיצד מערימין משמע דאית ליה דמטיל מום בקדשים בזה"ז אסור מדאורייתא ואלו במטיל מום בבע"מ פסק רב יהודא גופיה בבכורות כר"ש דברייתא דמותר והסברא בפ"ק דע"ז להפך. אשע"כ נראה דרבי' סובר דהא דפסק רב יהודא אמר שמואל כר"ש דברייתא הוא לענין דשוחט עליו דאינו מוזכר אלא בברייתא דעיקר פסק שמואל כר"ש הוא בדבר שאין מתכוין כמבואר במקום אחר ומשום דאינו צריך לכאן העמידו לענין שחיטה וכאלו אמר הלכה כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ושוחט עליו והיינו דבא לגלויי לן דר"ש לא קאי אדרבנן אלא אדבר שאין מתכוין דהא רבנן קאמרי אף במקום שעושה בו מום דמשמע בין שאין מתכוין בין במתכוין לא ישחוט עליו ולכך קאמר ר"ש באין מתכוין ישחוט עליו וה"ט דס"ל לשמואל לדעת ר"ש דקרא דתמים יהיה לרצון בא למעט ממלקות ולכך עובר בלא תעשה אף בזה"ז במטיל מום בתם ואביי ס"ל שם בע"ז דאף במטיל מום בבע"מ אסור מן התורה אף בזה"ז ולכך הק' לרבא ולהוי כמטיל מום בבע"מ דאסור מדאורייתא אף בזה"ז ולמ"ל טעמא דנראה דהוא מדרבנן ואהא חידש לו דוקא מטיל מום בבע"מ דאסור מדאוריית' הוא דוקא. בזמן הבית דחזי לדמי אבל בזה"ז דלא חזי לדמי אה"נ דמותר אבל האי קדשים בזמן הזה כיון דתמימים אסור מן התורה לעשות בהם מום ויש בהם ל"ת דכל מום לא יהיה בו ולא אמרי' כיון דעומדים למיתה הוי מומו עמו והוי כמטיל מום בבע"מ כיון דהשתא מיהת תם הוא אסור להטיל בו מום מדאורייתא ולא דמי לאחוזת דם דאיתרע בו המום ולכך גזרו רבנן שלא לעשות גיסטרה משום דנראה כמטיל מום בקדשים דאסור מדאורייתא אף בזה"ז והשתא הא דנקטי רבי' דמטיל מום בבע"מ אינו לוקה הוא בדקדוק וכונתו לומר שהוא עובר בל"ת ודלא כמ"ש הל"מ ז"ל ומעתה יתיישבו דברי רבי' בפ"ב מהלכות בכורות דין זג דפסק באחוזת דם כר"ש דבעי' שאין מתכוין ודלא כחכמים וע"ש בל"מ וכמ"ש שם

אך באמת לדעת הרא"ש והתוס' כחכמים דמטיל מום בבע"מ מותר א"כ מה יענו להך קושייא דרב יהודא אדרב יהודא דס"ל דמטיל בבע"מ מותר ובמטיל מום בקדשים בזה"ז אסור מדאורייתא הסברא להפך וכאמור וי"ל דס"ל ז"ל ע"כ לא אמר רב יהודא אלא דוקא בבכור דקדוש מרחם ואינו ניתר כו אם ע"י מום שנפל מאליו ולכך כשהטיל כו מום עובר מדאורייתא אבל שאר קדשים בזה"ז כשהקדישו הוי מומו עמו דלמיתה אזיל וכיון שכן מותר להטיל בו מום אבל הקושייא ראשונה שהקשיתי היא צ"ע לדעת הרא"ש והתוס'

הלכה ט' מ"ע לפדות קדשים וכו' שנאמר רק בכל אות נפשך וכו' עיין לה' לח"מ ז"ל וכן הוא מבואר בס"ה להרמב"ם ז"ל ע"ש ולכאורה מבואר זה בדברי רבי' ז"ל שכתב וכבר ביארנו בערכין שזה שנאמר ואם בהמה טמאה אשר לא יקריבו וכו'