אברהם יגל על הרמב"ם רסט

בזרעו של אהרן ומעתה הויא פלוגתא דתנאי דתנא דסבר מיתורא דקראי לא ס"ל הך ג"ש ומומין דשייכי בבהמה וכתיבי באדם כגון דק תבלול יליף ליה מכל אשר בו מום לא תקריבו דכתיב גבי בהמה אבל הך תנא דיליף מגזירה שוה סבירא ליה דהנך קראי דמום לדרשא אחריתי ומעתה ק"ל על רבי' ז"ל למה לא פסק כהך תנא דיליף מג"ש כיון דר"י ס"ל כותיה ונ"ל דרבי' ז"ל קשה ליה מה שהק' התוס' לרבא דס"ל דגרף אתא ללמד דחרוץ לא הוי במקום בשר מנ"ל לדרוש ג"ש ע"ש שנדחקו ללמד דבר חדש ורבי' מתרץ לזה דרבה ס"ל כהך תנא דיליף לה מקרא דמום ולית ליה הך ג"ש והכי נמי כוונת רש"י בחומש שהביא הך דרשא כל אשר בו מום לרבות שאר מומין דלכאורה הוא הפך הגמ' דשאר מומין יליף להו ר"י משום דבעי' שוה בזרעו של אהרן ומום דשייכי באדם ונכתב בבהמה הוא מג"ש ועם האמור ניחא ואני תמיה על הרא"מ שלא השיגו בזה

ומעתה מה מתקו לי דברי רבינו זל בדין ו' שכתב וכל שיש לו מום מן המיוחדין לאדם ועבד אעפ"י שהוא לוקה לא חלל עבודתו וכו' דלכאורה הוא הפך הגמ' דקאמר אין בו אלא עשה וכמו שאק' המ"ל שם גם קשה לי דבגמ' קאמר מומא מיחל עבודה אינו שוה בזרעו של אהרן לא מיחל עבודה מבואר מזה דהך דתנינן הכילון וכו' כולהו לא מיקרו מום ורבי' ז"ל כייל להו עם המומין משמע דהוו מום אלא דעם האמור ניחא כיון דרבי' פסק כהך תנא דמפיק להו מקרא מכל איש אשר בו מום וכו' מבואר דהכתוב קרא אותו מום ולכך לקי כיון דיש בו לאו ור"י רצה לתת טעם להך תנא דלית ליה הך דרשא דמכל איש וכו' דיליף מקרא דאינו שוה בזרעו של אהרן ולכך לא הוי אלא עשה ולא מיקרי מומא והא דכתב רבי' דלא מיחל עבודה ס"ל לרבי' דלהך תני דמפיק מרבוייא דכל מום דלכך קפיד קרא ופרט המומין ולא קאמר מום סתם הוא לומר דדוקא על אלו מומין דכתיב בפי' הוא דהוי בלא יחלל ולא על דאתו מרבוייא כנ"ל ודוק

הלכות איסורי מזבח

פרק א' הלכה א' וכל המקדיש בהמה וכו' לגבי המזבח עובר בל"ת ולוקה וכו' נראה דמיירי אף בהקדישה ואמר ה"ז עולה או שלמים וכן נמי מתבאר מדין הסמוך דכתב אם מתכוין לומר עולה ואמר שלמים אינו לוקה דבעי' פיו ולבו שוים דמשמע אם אמר ה"ז עולה לוקה ואף דתנן בסוף כיצד מערימין אם אמר על ב"מ ה"ז עולה לא אמר כלום ופסקו הרמב"ם בפט"ו מה' מעשה הקרבנות מ"מ ס"ל דלוקה עליו וכן נ"ל להביא ראייה מהא דאמרי' בפ"ק דתמורה ד"ו גבי מאי דאמר ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בעל מום אבל ב"מ מעיקרו לא ר"ל אינו לוקה והיינו משום דבתם מעיקרו ס"ד לאיקרוביה קמיכוין אבל ב"מ מעיקרו אימור לדמי קמיכוין וכן פי' רש"י ז"ל שם א"כ ס"ל דבהקדישו לדמי לא לקי ומעתה צ"ל באמר ה"ז עולה ולא אמר ה"ז לעולה דבהדייא תנן דפירושו לדמי ואפ"ה קאמר בתם ונעשה ב"מ לוקה אבל לפ"ז לא אתיא אלא כרבא דס"ל דאף דלא מהני לקי אך לאביי כיון דלא מהני לא לקי אלא דבאמת ק"ל לאביי אמאי לא אמר כלום כיון דס"ל דמהני וצ"ע

ומעתה ק"ל למ"ש הל"מ ז"ל דטעמא דלקי אף דאין בו מעשה משום דבדיבוד עביד מעשה וכו' ע"ש מבואר דאף בדאמר ה"ז עולה דאין בדבריו כלום ואפ"ה לקי ע"ש מהא דפס' רבי' בפ"ו מה' בכורות גבי מוכר מעשר דאינו לוקה משום דאין מעשיו מועילים ולזה אפ"ל דשאני מקדיש דילפינן ממימר אף דאין מעשיו מועילים כגון שותפין דאין עושין תמורה לקו וגדולה מזו כתב ה' כ"מ ז"ל בהלכות עכו"ם גבי נודר ונשבע בשם ע"ז אף דאין כו מעשה דלוקה דילפי' מנשבע בשם דלוקה ע"ש אבל קושייא אחרי' קשייא

אשע"כ נ"ל בהקדים להק' מברייתא בפ"ק דתמורה דקתני המקדיש בע"מ למזבח אעפ"י שעובר בל"ת מה שעשה עשוי ולדעת ר"ל במאי קמיירי. דאי במקדיש לדמי קרבן אמאי עובר בל"ת ואי במקדיש לקרבן דהיינו באומר ה"ז עולה או שלמים היכי קתני. מה שעשה עשוי והא תנן אין בדבריו כלום ואי קאמר ה"ז לעולה הוי קאי לדמי כדתנן התם אם אמר ה"ז לעולה ימכר ויביא בדמיו עולה וצ"ל דמיירי באומר ה"ז מוקדש למזבח ולכך קאמר ר"ל אם בתם ונעשה בע"מ לוקה דודאי דכוונתו להקריבו בעצמו אבל ב"מ מעיקרו לא ס"ד להקריב אלא דמיו וברייתא מיירי בתם ונעשה בע"מ ולכך לוקה ואפ"ה מה שעשה עשוי וימכר ובדמיו יביא עולה. אתאן לרבי' ז"ל דמיירי דבכה"ג כהקדישו למזבח וכאמור ומ"ש בדין ב' נתכוון לומר עולה ואמר שלמים ר"ל לעולה דקאי לדמי ואמר לשלמים אבל אם אמר ה"ז עולה אה"נ דלא לקי כיון דאין בדבריו כלום כנ"ל ליישב דברי הל"מ זל אף שאין זה פשט דברי רבינו

הלכה ד' השוחט ב"מ לשם קרבן וכו' עיין מ"ש מרן ז"ל והק' המ"ל דהא שעיר המשתלח יוכיח ע"ש ולכאורה ק' דמנ"ל דבשעיר חייב משום בע"מ אף אחר ודוי דילמא דוקא קודם ודוי ונ"ל דא"כ למ"ל לה' לרבות ב"מ בשעיר כיון דמחייב עליו בשחוטי חוץ ודאי ראוי לפתח א"מ ואסור במום אלא ודאי דאתא קרא לומר דאף אחר ודוי דאינו ראוי לפתח א"מ עובר עליו משום ב"מ וכן נראה מלשון רבי' דגבי שחוטי חוץ כתבי בפי"ח מה' מעה"ק דאחר ודוי פטור ואלו גבי בע"מ סתם בסיף הלכות עיה"כ דחייב ולא חילק בין קודם וידוי לאחר וידוי. ולעיקר קושיית הרב מ"ל זל נ"ל דל"ק דדוקא התם גבי שעיר כיון דיש לו שייכות בפתח א"מ לוידוי לכך החמירה תורה עליו לאסור בו מום אף אחר וידוי משא"כ בקדשי ב"ה דאין שייכות כלל בפתח א"מ ומ"ש רבינו לשם קרבן נ"ל דכונתו לומר דאף אם היא בהמת חולין ושחטה לשם קרבן והוי הקדש ושחיטה באין כאחר אפי' הכי חייב כנ"ל

שם לוקה ה' מלקיות וכו' עיין מה שהק' מרן ז"ל ומה שתי' נ"ל דהאמת עמו ולאו מטעמיה דמה שהכריח מדלא חשבי בהדי יע"ל קג"ם דלאו כלום הוא דכיון דהילכתא למשיחא לא חשביה אלא נלע"ד מדפריך בפ"ק דכריתות אר' אילא דאמר גבי מעשר לוקה והא אין לוקין על לאו שבכללות ומאי מק' והא תלייא בפלוגתא דאביי ורבא בכל מקום אלא ודאי דגבי מעשר כ"ע מודו דאין לוקין כיון דמעשר חד שמא הוא וכ"כ התוס' במנחות דנ"ח ואי איתא הך ברייתא הויא תיובתיה דהתם בהקטר אמורים חד שמא הוא גם מאי דאמרי' גבי רבי ישמעאל ורבנן גבי חלב שור ועז לימא דר"י סבר לוקין על לאו שבכללות ומכח זה נדחק הש"ס ואוקמיה משום יתורה ומה הוק' לו לגמ' כיון דברייתא מפורשת כותיה אלא