אברהם יגל על הרמב"ם רסח

נחתינן דרגא ואמרינן דאינו לוקה אבל האוכל נבל' אפי' נגע בבגדים בשעת אכילתו שיהיו האדם והבגדים הוו ראשון לטומאה ולא מצינו באוכל נבלה דין אב הטומא' אלא אפי' שעת אכילתו הוי ראשון לטומאה אלא דבבגדי' יש חילוק ביניהם דאם נוגע בהם בשעת אכילתו נעשים כולם ראשון לטומאה כמוהו ממש אבל הבגדים שנגע בהם אחר אכילתו הוא ראשון כמו שהיה ואינו מטמא בגדים כמו שמבואר בדברי רבינו פ"ה מהלכות פרה דין ב' ובריש פ"ג מהלכות אבות הטומאה ולפי' זה כוונת רבינו מבוארת דלגבי ט"מ שאדם והכלים שנוגעים במת נעשים אב הטומאה בזה אמרינן שבגד שהוא. ראשון לטומאה אינו לוקה עליהם דנחתינן דרגא אבל בטומאת נבילות דאפילו בשעת אכילה אינו נעשה אלא ראשון לטומאה בין אדם בין כלים בזה ודאי מודה הבינו ז"ל דעל רחיצת גופו ענוש כרת ועל רחיצת בגדים לוקה והכי מתבאר מלישנא דסיפרא שהביא. הרא"ם והרב ק"א ז"ל כנ"ל וזאת ליהודה עכ"ל

ונוראות נפלאתי איך נעלם מהרבנים מה . שפסק רבינו ז"ל לעיל בזה הפרק דאין חייבים על ביאת מקדש אלא על דבר שהנזיר מגלח ומפרש בירוש' והביאו מרן ז"ל דהיינו כל שהוא בר חטוי שהוא טמא טומאת שבעה והא דכת' רבי' ז"ל כאן כלים הנוגעים בט"מ חייב מלקות דאזיל לשיטתיה שפסק פ"ד דט"מ דין ב' וז"ל אדם שנטמא במת וכלים שנגעו באדם זה טמאי' טומאת ז' ולא דוקא ביאת מקדש אלא אף אכילת קדשים שכן פסק בה' ט"מ פ"ה דין ה' וז"ל אבל לחייב על ביאת מקדש או על אכיל' קדשי' אינו חייב אלא על השניים בלבד הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כד"ת וסיים וכת' כמבואר בה' מקדש לרמוז הלשון שלפנינו ומעתה הא דאוכל נבילו' ואכל קדשים דחייב כרת אע"פ שהוא ראשון מפני שהנבילה היא אב מאבות הטומאה מן התורה וכמו שפסק בריש א"ה ואע"ג דטומא' בית הסתרים היא כבר כתב מרן ז"ל דטומאת משא היא והך ברייתא דהק' המ"ל ז"ל לא מכרעא דס"ד דונשא עונו קאי נמי אכיבוס ולכך למד מק"ו דמת חמור וכו' אבל לענין מלקות מודה תנא דברייתא כל אחד כדינו גם מ"ש הרב דאם הבגדים נגעו בט"מ אחר שפי' נחתינן דרגא ולוקה דמשמע שאינו מן הדין ליתא דכבר נתן טעם מפני שהתורה אמרה שטמאים טומא' שבעה ומדקאמר נחתינן דרגא שמעינן נמי דאם היו הבגדים עמו בשעת נגיעתו במת היא אב הטומאה כמוהו לא ידעתי לאיזה ענין דאם הוא חייב מיתה אף על הבגדים שהיו עליו אם השליכם להמקדש זה ודאי ליתא דברייתא אמרה על כבוס בגדים באזהר' ולא במית' ונ"ל דעיקר כמו שכתבתי וכ"כ הרל"מ הרא"ם ז"ל ודוק

שם דין י"ז שאין מעברין את השנה לכתחילה מפני הטומאה משמע דאם עברוה מעוברת וכתב מרן ז"ל דפסק כר"י ובעיני יפלא דר"י פליג ואמר בהדייא אינה מעוברת ועוד מי סני ליה מאי דקאמר ת"ק אין מעברין מפני הטומאה ואם עיברוה מעוברת ופסק רבי' כוותיה וכתב וכבר ביארנו דאין מעברין מפני הטומאה לכתחילה דמשמע דבדיעבד מעוברת

גם הקשה מרן ז"ל כיון דפליגי תנאי בהכי מפני הטומאה או מפני שעיבר ניסן איך פסק רבינו כתרווייהו ותי' משום דסתם לן תנא דתוספתא הכי וכו' לכך פסק רבי' דתרתי עבד ע"כ ולא הבנתיו דסתם תנא דבריית' קאמר מפני הטומאה ומאי אולמיה ועדיין הקו' במקומה עומדת כיון דתנאי פליגי בהכי איך פסק. כתרווייהו עוד הקש' דמשמע בגמ' דאם דיעבד מעוברת לא היה צריך לרחמים וכיון דרבינו פסק דמעוברת אין צריך בקשת רחמים ותי' היינו לר"ש אבל לר"י דקי"ל כוותיה אפילו בדיעבד מעוברת צריך בקשת רחמי' והנך רואה בעיניך דהא הפך הגמ' דת"ק ס"ל דיעבד מעובר' והביא ראיה מדבקש רחמים ע"ז ור"ש ס"ל כוותיה דר"י בהא דבדיעבד אין צריך לבקשת רחמים דקאמר דאם עיברוה מעוברת אלא מפני מה ביקש רחמים שעיבר ניסן הרי מבואר דר"י ור"ש לא פליגי בהכי ואדרבא לפי האמת דפליגי ת"ק ור"ש בלכתחילה יש להוכיח להפך דע"כ לא קאמר ר"ש אלא מפני מה ביקש אלא לדעתו דס"ל לכתחילה לא מעברין אבל לכתחילה אין מעברין אלא דיעבד מודה דצריך רחמים הפך ר"י וצ"ע

אשע"כ נ"ל דרבינו הוק' לו בגמרא מאי דפליגי תנאים מפני הטומאה או מפני ניסן והוא מקרא מלא מבואר דקאמר כי לא התקדשו וכו' דהיינו מפני הטומאה אלא דכ"ע דחזקיה עיבר על שתיהן וביקש רחמים עליהם ופליגי אי דיעבד או לא ר"י ס"ל מדאיצטריך לבקש מוכרח דס"ל דאף דיעבד לא מהני אבל ר"ש ס"ל כר"י דאם דיעבד מעוברת אה"נ אין צריך בקשה אלא משום טעמא אחרינא משום דעיבר ניסן לכך ביקש אף על הטומאה כיון דלכתחילה לא מעברינן והיינו דקדוק רבינו דקאמר ועוד דעיבר בניסן למאי הילכתא קתני לה אלא משום דבא לתת טעם למה שביקש על הטומאה דלא כמאן כיון דדיעבד מעוברת ות"ק ס"ל נמי מעוברת וא"ה חזקיה ביקש רחמים אלא ודאי ס"ל כר"ש משום דצריך בקשה על שעיבר ניסן לכך ביקש על הטומאה ומעתה פסק כת"ק ור"ש לפי הס"ד דפליגי בדיעבד ולא לכתחילה

פרק ה' הלכה י"ב ובלבד שלא ישתנ' מראיהן וכו' מרן ז"ל לא הראה מקומו כתב הרב נ"ל שהוציאו מהא דאמרינן בפ"ב דסוטה דט"ו מה מים שלא נשתנה מראיהן אף אוכמי נמי לא נשתנו מצאתי

פרק ו' הלכה ד' ולא כל המומין הכתובים בתורה בלבד אלא כל המומין הנראים בגוף שנאמר כל אשר בו מום הנה בריש פרק מומין אלו יליף הגמ' מניין ליתן מומין הנאמ' בבהמה ובאדם ומומין הנאמר באדם בבהמה וקאמר מג"ש דגרב גרב ע"ש ואמרי עוד בגמרא מניין שאר כל המומין דלא נאמרו בתורה כלל אמר ר"י דאמר קרא איש מזרע אהרן מי ששוה בזרעו של אהרן ע"ש ולפ"ז יש לתמוה איך לא הביא רבינו הך דרשא דר"י דבעינן שוה בזרעו של אהרן גם על ר"י קשה כיון דהך דרשא דרבינו ז"ל היא בת"כ פרשת אמור פ"ג וז"ל אין לי אלא מומין אלו בלבד מניין לרבות שאר המומין ת"ל מום ריבה ר"ל אין לי אלא מומין דנאמרו גבי אדם מניין לרבות מומין דנאמרו גבי בהמה דשייכי גבי אדם ה"ל מום ריבה ובתר הכי קאמר מניין לרבות הכושי והגיחור וכו' ת"ל חיש איש ריבה ר"ל דלכך כתיבי ג' דאית בהם מום אחד להביא המומין דבהמה ואחד להביא מומין דשייכי באדם ולא בבהמה ואם כן מנ"ל לר"י להביא עצות מרחוק לבדות דרשא אחרת מלבו ולא הביא דרשא הכתוב' בת"כ ונ"ל דר"י קשיתיה הך ברייתא דהביאו בגמ' דיליף מג"ש ע"כ צ"ל דלא דריש מום יתירה כהך ברייתא אם כן מנ"ל מומין המיוחדין לאדם ולכך צ"ל דאית ליה דרש' דמי ששוה