אברהם יגל על הרמב"ם רסז

אינו רגיל כיון דאינו נכנס מותר אבל בנכנס אף דאינו. רגיל אסיר וכמו שפסק רבי' לקמן ומעתה אזדא לה תמיהת הר' מ"ק יעו"ש אך באמת אני אני תמיה דמנ"ל לרבי' דאיסור זה הוא אפי' באינו נכנס ואדרבה משתויי יין ליכא למילף אלא נכנס וכמ"ש רבי' לקמן ואין לומר דסמך אמ"ש רבי' לעיל דין ו' דאנשי משמר אסורין לשתות יין בימי שבתן ואהא כתב כאן דהך פרועי ראש אסורין דז"א דהא כתב שאין הכהנים מוזהרים משמע אזהרה דאורייתא והך איסורא דכתב רבי' לעיל אינו אלא משום גזרה ועוד לא ידעתי לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דליתיה להאי כללא מה יענה לקושיית הגמ' דמקשה א"ה האידנא נמי וכמ"ש וע"כ לומר דומייא דיין כמ"ש בגמ' וא"כ נימא נמי מה יין דווקא בשעת ביאה דהא בבואם כתיב אף פרוע ראש דוקא בשעת ביאה אבל שלא בשעת ביאה שרי וקרא דפרע לא ישלחו מיירי בשעת ביאה דהא בבואם קאי נמי עלה. אשע"כ נ"ל לומר דדברי רבינו כפשטן דבשעת ביאה ר"ל בעת כניסתו דוקא והאי דקאמר בגמ' דכהן הדיוט מסתפר משלשים יום לשלשים יום הוא מדרבנן דכיון דקרא לא מחייב אלא שיעור פרע לכך עשו תקנה שמעולם לא יתחייב הכהן בלאו זה ע"י שמסתפר כל שלשים יום אבל גבי יין לא אפשר למיגזר לשתות פחות מרביעית לעולם והשתא אתו דברי רבי' כפשטן כנ"ל ודוק

פרק ג' הלכה ט' נכנס המצורע וכו' או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אעפ"י שאינו לוקה וכו' עיין במ"ש הראב"ד ז"ל ותי' מרן ז"ל דרבי' ס"ל כמ"ד מ"ר דזב לאו כזב דמי וכו' ומ"מ צריך טעם למה פסק כן וכתב משם הרי"ק דבגמ' העמידו ס' רבנן דלאו כזב גם ר"י הכי ס"ל גבי ט"י וכ"ש מחוסר כפורים עכ"ל ומדברי רבי' נראה דט"י שנכנס לעזרת ישראל הוי במיתה וא"כ קשה היכי אתי כר"י דלדידיה אף ט"י לאו כזב דמי

פרק ד' הלכה י"ב אבל הטמאים בטומאת אחרת וכו' טמאי שרץ ונבילה וכו' חייבין כרת על העבודה וכו' צ"ע דמנ"ל ואף הטמאים בשרץ חייבים כרת דע"כ לא נחלקו ת"ק ור"א אלא בטומאת זיבה וכדומה דלא ניתן לדחות אצלם אכל בטומאת שרץ דניתן לדחות אצלה מנלן דחייבים ובודאי מאי דנקט רבי' לעיל דבעי דהקהל והכהנים וכ"ש טמאים למת ה"ה אם היו טמאים בשרץ ולא אתא למעט אלא טומאת זיבה וכיוצא דטומאה יוצאה עליהן מגופן אבל טומאת שרץ דהיא טומאת מגע אדרבא ילפי' מטמא מת מק"ו וכדאיתא בפ"ב דזבחים יעו"ש ואף דקאמר התם מכפרין כמתכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא היינו דוקא לס' זקני דרום משום דסברי שוחטין וזורקין אבל לדידן דקי"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכדפס' רבי' בריש פ"ז דק"פ א"כ ודאי דהדין דין אמת דנידחית טומאת שרץ בציבור דקי"ל דכל שביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה וכמבואר בגמ' דזבחים שם ובפסחים וכן מבואר בדברי רבי' ז"ל בפ"ז דק"פ ה"ט שכתב דאם היו כלי שרת טמאים בשרץ לא יעשה אלא הטהורים דמוטב שיעשו וכו' והיא סברת רב חסדא בפסחים הרי בהדיא דאף אם היו כלי שרת טמאים בשרץ עושין בטומאה ולא כתב רבי' כאן גבי כלי שרת טמאים למת אלא לומר דאף היחידים. הטמאים למת עושין עמהם אבל אם היו כ"ש טמאים בשרץ אף דנדחה להם הך טומאת שרן ועושין בטומאה מ"מ אינם עושין הך הטמאים למת אבל לעולם טומאת שרץ נדחית בציבור אף לגבי כ"ש והטעם הוא כמ"ש כיון דקי"ל אין שוחטין וזורקין על ט"ש א"כ ממילא נדחית טומאת שרץ בציבור מטעם דכל שביחיד נדחה וכו' וכדכהי' ואף לגבי כהנים וכ"ש דנדחית ט"ש משום דקי"ל מכפרין כמתכפרין והא דלא הוכיח בגמ' דס"ל לר"ח אין שוחטין וזורקין על ט"ש כדהוכיח לענין טומאה דחוייה אפשר דזו ודאי מבוארת בדבריו יותר מטומאה דחוייה ואין צריך להוכיח כן או אפשר דס"ל לר"ח שוחטין וזורקין על ט"ש ולא נדחית בציבור מ"מ לגבי כלי שרת דחייא טומאת שרץ כיון דלא אפשר ולית ליה לר"ח מכפרין כמתכפרין לכך לא הוכיח כן מ"מ לדידן דקי"ל דאין שוחטין על טמא שרץ וכדפסק רבי' ודאי דנדחית טומאת שרץ בצבור וכמ"ש ואין לומר דס"ל לרבי' דמעיקר הדין שוחטין על ט"ש אלא משום גזרה דרבנן שמא לא יטבלו קאמר דאין שוחטין וכמו דס"ד בגמ' למימר הכי בדעת רב וכמו שהביא הכ"מ זל שם דזה אינו דהא פסק רבי' בפ"ה דהק"פ דין ד' טמא שיכול לטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן חייב כרת ואי מדינא שוחטין עליו לא הו"ל לומר שלא טבל דהי"ל לומר שלא שחט דהטבילה אינה מעכבת אותו מלשחוט דין תורה מיהו לזה אפשר לומר דכיון דרבנן גזרו שאין לשחוט הוי אנוס ולכך חיים כרת על שלא טבל אלא דזה א"א דא"כ מאי הוכיחו בגמ' בפ' אלו דברים מאותה ברייתא דס"ל דאין שוחטין על ט"ש מדקא מהדר אט"ש לימא לעולם תנא דברייתא סבר דמדאורייתא שוחטין אט"ש אבל מדרבנן גזרו שלא לשחוט שמא לא יטבלו ולכך מהדר קרא אט"ש ואין לחוש שהביא קרא על גזירה דרבנן דכן נמי אמרו בפרק ארוס' דאם יש עבירות דרבנן בידו אין המים בודקין מדכתיב וניקה האיש וכהנה רבות אלא ודאי דהא דאמרינן אין שוחטין וכו' הוא מדאורייתא גם מדברי הכ"מ שם בריש פ"ו משמע בהדייא דרבי' ס"ל כמ"ד אין שוחטין דאוריי' וכ"כ הל"מ ז"ל שם גם הראב"ד ז"ל נראה דס"ל דאין שוחטין ד"ת דמדלא השיג עליו בדין זה משמע דאזיל ומודה וא"כ מאחר שהוכחנו דאין שוחטין אט"ש ולגבי ציבור נדחית ט"ש אם כן אמאי כתב רבינו כאן דט"ש שנכנסו חייבין כרת אביאה ועוד דמאי שנא גבי אכילה פסק רבינו בפ"ח מק"פ דט"ש אוכלין נמי כמו ט"מ ואילו גבי ב"מ החמיר עליהן ואין לומר דטעמא הוא כיון דאפשר בלא"ה שהרי שוחטין עליהן וטומאה דחוייה בציבור לכך חייבין בביאת מקדש אבל לגבי אכילה דלא אפשר דאין אוכלים לכך פסק רבינו דאף שהן טמאין אוכלין דהא טומאה נדחית לגבי אכילתן דאם כן אף לגבי ט"מ נמי אמאי פסק וכתב ויתעסקו בו הטמאים והטהורים. כאחד ויכנסו כולן לעזרה דמשמע דהותר להן אף שאינן צריכים ומ"ש מט"ש ועוד דהרי כתב דחייב מיהא על העבודה דמי לא איירינן דהכהנים כולן ט"ש דומייא דהיו זבים דאפי' כולן ואפ"ה קאמ' דחייבים מיתה על העבודה סוף דבר שדברי רבינו צל"ע

פרק ד' הלכה י"ז מפי השמועה וכו' יראה לי שאינו לוקה וכו' כתב המ"ל ז"ל והנה מבריית' זו מוכח בהדייא דבגדים הטמאי' במת ובגדים הנוגעים בנבלה דינם שוה שחייבים מלקות ופטורים מכרת וכעת צ"ע וראיתי במכתב שכתב עליו וז"ל ולעד"ן דלא אמרה רבינו אלא לענין ט"מ בלבד שאדם והבגדים הנוגעים נעשים אב הטומאה אבל בגד שנגע בו ט"מ אחר שפי' מן המת שנעשה ראשון לטומא'