אברהם יגל על הרמב"ם רסג

לומר תלש מן החטאת ובא חבירו ונהנה ובא חבירו ונהנה ר"ל מן הצמר שתלש כולן מעלו דהא לאו בר פדיה הוא ודוחק לומר דנקט דומיא דרכב דרישא גם אמרי' בבכורות דכ"ה שיער שנשר מן העולה אינו אסור אלא משום גזרה ותפ"ל דאסור דלאו בר פדיה וע"ש בתוס' ומכח. קושיות אלו ס"ל לרבי' דכל אלו הסוגיות פליגי אסוגייא דפ' ראשית הגז דלא בעי' העמדה והערכה כי אם כבהמה עצמה דהיא עיקר הקרבן אבל מידי דטפל אם נפרד ממנו לא בעי העמדה והערכה ופ' רבי' כהנך סוגייות דפליגי אסוגייא דפ' ראשית הגז ושוב ראיתי להר' שע"ה שכתב שכתב כן והאל יודע האמת שכיונתי לדעתו

ודרך אגב ראיתי לו שהק' על מ"ש התוס' במעילה א די"א משם ה"ר חיים דאם העמידו הבהמה מחיים והעריכוה ואח"כ מתה מיקרי בת פדיון יעו"ש והק' עליהם ה' הנז' מסוגייא דבכורות ועו"ש שהניחה בצ"ע ולע"ד לא קשייא מידי דע"כ לא כתבו התוספות דבהעמדה מחיים מהני לאחר מיתה אלא דוקא בראוי לפדיון בשעת העמדה אבל התם דבשעת העמדה מחיים לאו בר פדיון דלא יגאל כתיב לא כנ"ל

פרק י"ב הלכה ו' עד שלשים יום וקשה דהא רב נחמן פסק כחכמים דפליגי אריב"י וס"ל תפדה מיד כמבואר שם בדי"א וי"ל מדקאמר וכמה אר"י אפי' בת דנקא משמע דלא פסק כחכמים אלא לענין כל שהו ועוד ראיה דרב גופיה מתרץ שם בגמ' די"ג דאם פדהו פדוי אבל לא קיים מצות פדייה עד שלשים וק"ל

הלכות שמיטה ויובל

פרק ט' הלכה כ"ד ואם טען הנתבע איה פרוזבול שלו אומרים וכו' יראה מדבריו דאין אנו טוענים עד שיטעון הנתבע וצ"ע דקאמר רב פתח פיך לאלם אעפ"י שלא טען כלום וכמעשה שהיה ועיין שם. גם מ"ש מרן דפי' רשב"ג הוא דמן הסכנה ואילך נאמן. לומר פרוזבול היה לי. ונאבד ק"ל דא"כ מאי מק' הגמ' מת"ק כיון שזה סברת רשב"ג ומה גם לפי מהשסיים מרן שכ' דרשב"ג הוא מפרש דברי ת"ק וא"ל דלא ידעי' דפי' רשב"ג הכי אלא אחר דידעינן דזאת הסברא דנאמן היא סברת חכמים בברייתא דאמרי אינו צריך וכמ"ש רש"י ז"ל אבל לפי הס"ד פי' רשב"ג הוא שלא היו שואלין אותו כלל ועיין מ"ש בגמ' בס"ד

פרק י"ג הלכה ז' כהנים ולויים וכו' וגואלים בתי ערי חומה וכו' ודבריו תמוהים דזה סותר למ"ש פ"ח מה' רוצח דין ח' ע"ש במש"ל ז"ל וצ"ע

שם הלכה י' וכן לוי או כהן שנטל בבזה לוקה וכתב הראב"ד ז"ל דא"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ ע"כ וכוונתו פשוטה דהו"ל למימר ואינם נוטלים תרומות ומעשרות כיון שנטלו חלק בבזה כי התרומה ומעשר הם חלף הנחלה והבזה והביא ראייה לזה ממדיין שלא נטלו חלקם בבזה צוה השי"ת לתת להם תרומה ואע"פ שלא נכרת בברית וע"ז תירץ מרן ז"ל נ"ל דסובר משם ראייה מדחזינן דארץ שנכרתו עליה ציוה השי"ת שלא יטלו בבזה ובמרוין לא צוה בודאי אתא לגלויי דוקא בארץ שנכנסה בברית ומאי דקאמר נטלו ר"ל ראוי ליטול כיון שלא ציוה והשי"ת כיון שראה שלא נטלו בבזה נתן להם תרומה כי כן המדה ואע"פ שלא צוה אותם על זה הוראת שעה היתה וע"ז קאמר אדמביא ממדיין יביא ראייה מסורייא שפטורה ממעשרות כמו מדיין משום שיש להם חלק בבזה ומוכרח אתה לומר הוראת שעה היתה ומעתה אני תמיה על המ"ל ז"ל שהק' שאני סורייא שפטורה כמו ח"ל וכיון דמדיין נמי פטורה מה הוכיח הראב"ד ז"ל מינה אלא דבאמת מלת א"כ דכתב הראב"ד ז"ל לא הבנתיו דאף הפי' שכתב אינו נוח לי דאדרבה חידושא אשמעי' דלוקה ומעברין אותה מידו

אלא דאכתי ק"ל דבהל' תרומות נתן טעם משום דסורייא כבשה דוד קודם א"י ולכך לא נתקדשה מ"ל להביא טעם אחר בכאן דלא נכנסת בברית רהך טעמא דקודם א"י סגי לן ונ"ל דהתם בא ליתן טעם מפני מה חכמים תקנו בסורייא על תרומות ומעשרות יותר מכל המקומות לכך אמר משום דהיא קרובה לא"י יותר אלא מפני שכבשה קודם אבל אם כבשה אחר הוייב כא"י ממש ולכך תקנו תרומות ומעשרות אבל הכא בא לתרץ איך תיקנו דמותרים בנחלתו בבזה הפך הכתוב דלא ינחלו נחלה בתוך בני ישראל ולכך נתן טעם משום דלא נכנסו בבריתו

וראיתי להמ"ל ז"ל שמפר' השגת הראב"ד ז"ל על סורייא למ"ל למימר כיבוש יחיד כיון שלא נכנסו בברית מוכרח לא יטלו מפני שיש להם חלק בבזה ומכח זה תמה על מרן ז"ל דקאמר סורייא תוכיח ולי נראה דלק"מ הא דאיצטריכו לומר משום דבאו לתת טעם מ"ש לאחר כיבוש א"י היתה קדושה כא"י ולכך אמרו בשלמא לאחר היובל ישראל ויהושע ודוד היו שם וכיון שהיא קרובה לא"י היו שם מז' עממין והוי כנכנסו בברית אבל עכשיו שכבשה דוד לבדו אף שיש בה ז' עממין קצת לית לן בה מפני שהברית היה עם כל ישראל ולכך נתנו טעם משום כיבוש יחיד וממילא לא נכנסו בברית ובזה דברי מרן כראי מוצק סורייא תוכיח שאין נכנסה בברית משום כיבוש יחיד ולכך פטורה מתרומות מפני שיש להם חלק בביזה ודוק: וב

וכשאני לעצמי נ"ל פי' הראב"ד ז"ל להק' על כלל של רבי' שכתב שכל הארצות נוחלים וחלקו בבזה ואינם לוקחים תרומות א"כ בסורייא למה תיקנו ליתן תרומות כיון שלוקחים נחלה וביזה דהשתא מיהא הוייא סורייא ככל הארצות כיון שכבשה יחיד וראייה ממדיין שלא לקחו בביזה נתן להם תרומה ולדעת רבי' י"ל דאה"נ דחייבים להפריש ומוכרה לכהנים

הלכות בית הבחירה

פרק ב' הלכה י"ד עד שתעובר צורתו ותצא לבית השרפה וכו' מכאן יש להוכיח דרבי' פסק כר"י דאית ליה פסול הסח הדעת הוא משום חשש טומאה ולדידיה מתוקמה האי ברייתא דקתני שם היו זורקן פסולי חטאת העוף עד שתעובר צורתן הוא בפיסול הסח הדעת וכדאיתא בפסחים דף ל"ד אבל לר"ל דאית ליה פסול הכא הדעת הוא פסול הגוף לא מיתוקמה האי ברייתא אלא כתנא דבי רבה בר אבוה דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה וכדאיתא בגמ' שם וכבר פסק רבי' בפ"ד מהלכות ק"פ דכל שפיסולו בגופו ישרף ולא בעי עיבור צורה והיינו דלא כרבה בר