אברהם יגל על הרמב"ם רסב

הלכה י"ו אסור לאדם וכו' עשה עיסה וכו' עיין מ"ש מרן ז"ל בתי' קושייא של הרשב"א ז"ל כיון דבזמן הזה אף בא"י הוא מדרבנן לא שייך לחלק בין א"י לח"ל ע"ש וצ"ע דבכל מקום רבו מלמנו' דמחלק אף בחלה בין ארץ ישראל לח"ל והיינו משום דעיקרה הוא מדבריהם כמבואר בדברי רבינו פ"ה לעיל דין י"ג ע"ש

פרק ט' הלכה כ"ה אכל אם היה כהן שמשו של ישראל זה וכו' אינו מזכה לו עד שיבואו לידו שמא יזכה לו בע"כ הוא מבואר בפרק הזרוע אבל רש"י ז"ל פי' הא דאמר רבא לשמעיה זכי ליה מתנתא שמעיה של בעל מתנות היה והוא לא רצה לקבל המתנות משום חלקם שאלו בפיהם וכבר כתבו התוס' שם דרבא לא היה כהן כי אם רבה וכן גרסי' בבכורות וכו' גם הרב מ"ק ז"ל תמה עליו מהא דאמרי' בכתובו' דביתהו דאביי אתת לקמיה דרבא אמר' לו פסוק לי מזוני וכו' ואם איתא אדרבא אביי חי יותר מרבא לפירש"י דאמר מבית עלי קאתו ואין לומר דגריס רבה בה' דרבא ורב ספרא חברים הוו ועוד ק"ל דאמרי' בפר' כמה דפ"ז אמר רבא תרומת ח"ל אין בה משו' כהן המסייע ר"ח יהיב ליה לשמעי' משמע משום תרומת ח"ל שהיא מדרבנן ולכך יהיב לה לשמעיה אבל אם היא דאוריית' לא הוה יהיב לשמעיה משום דהו"ל כהן המסייע בבית הגרנות וכיון דהכא מיירי במתנות שהם דאורייתא אף בח"ל ודאי אסור ליתן לשמעיה ואם כן איך אמר ליה ליזכי ליה במתנתא כיון דבעל אסיר ליה ליתן המתנו' ועוד אמאי ר"ח לא אכל כיון דרבא כהן א"כ ראוי לו אלא משום חלקם שאלו בפיה' אמר לשמעיה כדי לומר לבעל המנות ליתן לו והא דאמר זכי ליה כדי שלא יכיר בעל המתנות ועוד איך יעלה על הדעת שמר יוחנא לא יתן המתנות לרבא כיון שהם אורחים אצלו יודע כודאי שרבא כהן ויתן אותם לשמעיה וזה נמנע דמר יוחנא לא היה יודע ברבא שהוא כהן ועוד דרב יוסף אמאי לא יאמר לו כי אמינא דוקא בישר' אבל בכהן שרי כיון דראוי לו אמנם לפי פי' רבינו דפי' דרבא ישראל ולשמעיה שלו אומר יבא הכל על נכון ודו"ק

פרק י' הלכה ב' כיצד הרי שהקדיש בהמות לב"ה וכו' עיין מ"ש מרן משם הרי"ק ומ"ש מרן עליו הוא דוחק גדול ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש בתמורה פרק ב' המתפיס עולתו לב"ה אין בה אלא עיכוב גזברים בלבד ופי' התוספות ז"ל שם דבא למעוטי דלא תימא דאסור לשוחטה עד שתפדה דכיון דקדושה אינה חלה על גוף הבהמה ואין עליו אלא חוב בעלמא לכך ליכא אלא עיכוב גזברי כדי שישומו אותה קודם שחיטה דבעי' העמדה והערכה אבל אי אמרי' דהקדושה חלה על גוף הבהמה פשוט הוא דבעי' הפדיה בשעת העמדה והערכה והיינו דקאמר הגמרא שם ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אם עבר ושחטה מ"ש עשוי ואי מדאורייתא תקבר מיבעי ליה והיינו דכיון דחל על גוף הבהמה אף דשמו אותה מחיים בהעמדה והערכה כדינה ומשפטה מ"מ כיון דשחטו אותה בלא פדיה נאסרת דבעי' פדיה בשעת העמדה והערכה וכמ"ש התוס' בפ' ראשית הגז ע"ש אך קשה על זה דהא אמרי' בזבחים דק"ג דאף לדעת המתרץ דס"ל דמדרבנן הוא דחל על גוף הבהמה היינו דוקא בשר דכיון דחל עליו כבר קדושת עולה תו לא חל עליה קדושת ב"ה אך העור דהוא לכהנים חל עליו קדושת ב"ה וא"כ איך קאמר עולה אין בה כי אם עיכוב גזברים לשומה ותו לא והא בעי פדייה לעור דכיון דחל עליו קדושת ב"ה ודאי דבעי פדייה בשעת העמדה והערכה ולזה אפשר לומר דסוגייא דהכא לית לה הך סברא דחל על העור קדושת ב"ה דכיון דהעור טפל לבהמה ועיקר התפסתו על הבהמה שהוא הבשר ולא על העור כיון דלא חלה קדושה על הבשר לא חלה גם על העור שלא יהיה טפל חמור מהעיקר ויש ראייה לזה ממ"ש בגמ' א"ה אימא סיפא ומועלין ב' מעילות ואי מדרבנן אמאי ב' מעילות ר"ל כיון דיש מעילה דאורייתא משום טולה אמאי רבנן מתקנין מעילה אחרת משום בד"ה כיון דבדילי מניה כמ"ש התוס' שם ואי אמרת דבעור חלה עליו קדושת הגוף לב"ה מאי קא מתמה דילמא שתי מעילות דאורייתא אחת על הבשר משום עולה ואחת על העור משום ב"ה אלא מוכרח מדקאמר עולה אין בה אלא עיכוב גזברים ולא בעי פדייה לעור ודאי ס"ל דלא תפיס קדושת ב"ה על העור ומטעמא דלא יהיה טפל וכו' כמ"ש

ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' בחולין דקי"ז בד"ה הוא לפני כפרה בס"ד וז"ל ובעור דליכא מעי' דאורייתא לא בדילי מיניה ותקנו רבנן מעילה ע"כ ובאמת הוא הפך תלמוד ערוך דזבחים דאסיקו דחל על העור קדושת ב"ה מדאורייתא וא"כ איכא מעו' בעור מדאורייתא אמנם לפי האמור ניחא דהתוספות קיימי אסוגייא דתמורה דס"ל דלא חל קדושה על העור מטעמא דלא יהיה טפל חמור מן העיקר

ועוד נ"ל דכיון דעיקר הבהמה לא בעי העמדה והערכה דהא לא תפיס אבשר אלא שומא לא בעי גם לעור העמדה והערכה דהגע עצמך אם התפיס עור בהמה לב"ה ודאי מפשיטו ופודה אותו והכי אמרי' בהדיא בגמ' בפ' ראשית הגז רבא אמר במקדיש גיזתו לב"ה דלא בעי העמדה וכו' ע"ש וכיון שכן פודה לעור לב"ה ודיו ובהכי ניחא לי מה שהק' התוס' בזבחים למ"ד דתפיס מדאורייתא למ"ל קרא וכו' ולכאורה ק' במה שתפסו קושייתם למ"ד תפסי מדאורייתא הא אף למ"ד לא תפסי אבשר תפסי אעור ולמ"ל קרא כיון דבעי העמדה והערכה לעור ועיין לה' ח"ן ז"ל שם דמריהטת לשונו יראה דכונת התוס' דכתבו דבעי העמדה והערכה הוא קאי אבשר אבל העור לא בעי העמדה והערכה והוא הפך הש"ס דפ' ראשית הגז דהתם קאי אגיזה ומק' והא בעי העמדה והערכה ע"ש אמנם לפי האמור ניחא דדוקא התם כיון דבבהמה גופה בעי העמדה והערכה א"כ גם הצמר נגרר עמה ובעי העמדה והערכה אבל הכא דהבהמה גופה אין בה העמדה והערכה לכך העור לבדו אין בו העמדה ולכך למ"ד לא תפיס כי אם העור הוא דנפדה העור וניתן לכהן ולכך איצטריך קרא לומר ולא עולת הקדש והוי ממש דומיא דגיזה דפ' ראשית הגז

אמנם רבי' ז"ל ק"ל קושיית התוס' דזבחים דלמאי צריך קרא למעט כיון דבעו העמדה והערכה א"כ אינן בת פדייה ולא שייך לומר דמיירי בהעמידוה והעריכוה מחיים כיון דבעי פדייה בשעת העמדה והערכה ועוד ק"ל דאמרי' בר"ה שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דכיון דבת מעי' היא ותקע יצא לחולין ואמאי כיון דבעי העמדה והערכ' אינו בר פדייה ויש בו מועל אחר מועל וכדאמרי' דף י"ט ע"ב ע"ש ועוד ק"ל הא דתנן במעילה תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כולן מעלו ולמה ליה לומר ובא חבירו ותלש רבותא הו"ל