אברהם יגל על הרמב"ם רסא

לא ביערתי ממנו בטמא ומשני דדרשינן ממנו דהיינו סיכה כנ"ל

פרק ה' הלכה י"ד הפורט סלע ממעות מ"ב וכו' וכתב מרן ז"ל ומפרש רבינו שתיהן שהיה לו סלע ורצה להחליפו במעו' מ"ב נראה דהוק"ל איך סתם רבינו וכתב בין בירושלים ובין בחוץ וכו' והא שתיהן אינם שוות דבירושלים היה הסלע מעשר וחוץ מירוש' היה הסלע חולין ובא לצרפו ממעות מעשר לכך כתב דרבינו מפרש שתיהן היה לו סלע קדוש ובא לצרפו במעות חולין ולא ידעתי איך יתכן פי' זה דקתני הפורט סלע ממעות מעשר ועוד דלפי דבריו הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וכבר הקשו התוס' והר"ש ותי' משום דחייש לעיפוש דפרוטות ואם כפי' מרן ז"ל לא יישבו כלום גם רבינו בפיה"מ פי' בהדייא דהסלע חולין שכתב ואף שאינו מוציא אלא בפעם אחת ר"ל דכשהיו פרוטות היה מוציא אותם אחת לאחת אבל אם יעשה כולם סלע מוציא אותם פעם אחת משמע מזה דהסלע הוא חולין ועוד ק"ל דהא תנן ב"ש אומרים לא יעשה סלעין על דינרין ואם כן איך התיר בכאן ב"ש לחלל על הפרוטות ובאמת שראיתי שהק' זה בגמ' בפר' הזהב דמ"ד ותי' שאני פרוטות דחריפי. אך הא ק"ל דאמאי לא הקשה בגמרא עד שהביא מחלוקת ר"י ור"ל בפירא על דינרין מחללין או לא דאמאי לא הק' על מתני' גופא לב"ש איך יתכן לחלל על הפרוטות אלא ודאי משמע ליה לגמרא דהסלע הוא חולין ובא לצרפו על מעות מעשר ולכך לא מצי להקשות על מתני' גופא אך למ"ד פירא על דינרין לא מחללין היכי קתני מחלל סלע על מעות מעשר דמחללין פירות על המעות : וצ"ע

פרק י"א הלכה י"א מי שהיו פירותיו וכו' עיין בהר"ש בפיה"מ שכתב דלא בעינן קריאת שם אלא למ"ד מתנות לאו כמי שהורמו דמיין אבל למ"ד כמי שהורמו אין צורך לזה אבל רבי' ז"ל ס"ל דאף דקי"ל כמי שהורמו דמיין וכמו שפסק בפ"ה מהל' אישות בעינן קריא' שם משום דהתם הטבל שלו הוא ואף למה שיפריש יהיה שלו ולכך אמרינן כמי הורמו דמיין דכיון דסוף סוף הוו לעצמו אבל הכא שמזכה להם אחר ובעינן שיהיו ברשותו לא סגיא בלא קריאת שם ואף הך דפרק הזרוע אינה ענין לכאן דהתם דאתא לידיה בטיבליה אמרינן שפיר דכמי שהורמו דמיין אבל הכא דלא הגיע בידו. הטבל שהרי לא אמר אלא עישור בעי קריאת שם להך עישור שאמר וכן משמע מהתוס' דפ"ק דמציעא שכתבו בתי' ר"ת וכבר הפרישם דהיינו קריאת שם בסתם דאף למ"ד כמי שהורמו דמיין וזהו במשמע בלשון ר"ג שאמר מה שאני עתיד למוד ולא אמר מה שאני עתי' דכבר מפורשין ועומדין ע"י קריאת שם שהרי הותרו ע"י כך משום טבל אך מדברי התוס' בקידושין שהביאו תי' ר"ת לא כתבו מזה כלום דמשמע דס"ל דלא בעי' קריאת שם לכ"ע ואפשר לומר דס"ל דר"ג ס"ל דכמי שהורמו דמיין ולכך לא בעי' קריאת שם

הלכות ביכורים

פרק ג' הלכה ו' והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות עכ"ל יש לתמוה דהוי דלא כמאן דלרבנן מי שאכל באנינות לוקה דילפי' ממעשר בהיקש' דאם אכל מעושר לוקה כמ"ש רבי' פ"ג מה' מעשר ב' יע"ש ולר"ש מתיר לגמרי דס"ל דקר' דכתיב ושמחת הוא לזמן שמחה כמו שמפורש בגמ' ע"ש וזהו דקדוק הגמ' שם דאף דידע דרש' דושמחת בכל הטוב א"ה כיון דדרשי' היקשא דדרשינן ליה לחייבו מלקות מה דלא ידעינן ליה מקרא דושמחת ואפ"ל דס"ל לרבינו דודאי דקרא דושמחת בא לאסור אנינות וכיון שכן אין בו לאו וההיקש בא לגלויי על הך קרא דושמחת בא לאסור אנינות וכיון שכן אין בו לאו וההיקש בא לגלויי על הך קרא דושמחת למעט אנינות ולא למלקות וא"ה מק' לר"ש מאי דריש ביה ודוחק וצ"ע

פרק ד' הלכה ט"ו אעפ"י שתרומה וכו' עשאום כדבר שיש לו מתירין וכו' והא דאמרינן דעולין באחד ומאה מיירי בנתערבו חוץ לירושלים דלא הוי יש לו מתירין להעלותו לירושלים כיון דיש לו טורח לא מיקרי יש לו מתירין וכ"כ התוס' בפרק הזהב דף נ"ג ע"ש וראיתי להרב יש"ש בפר' הערל סימן ל"ד שכתב וז"ל ביכורים ומעשר שני אף דבטלין בחולין מ"מ לענין לאוכלו חוץ לירושלים לא בטיל דצריך להעלותן לירוש' ואפילו באלף לא בטיל עכ"ל. ולדבריו הא דאמרינן דעולין באמד ומאה הוא מיירי בנתערבו תוך ירוש' והוא הפך דברי רבי' ואף לפי' הר"ש דיש לו מתירין להעלותו לירושלים לא קאי אלא אביכורים שנתערבו עם התרומה אבל אם נתערב עם החולין עול' בק"א לזר ובאמת מדברי הירושלמי מבואר כדברי רבינו שאמרו עשו ירוש' כדבר שיש לו מתירין ע"ש איך שיהיה מדברי מהרש"ל שמפרש בטלים לחולין ואף לזרים אסורי' הרי דאינו מפרש כפי' הר"ש וצ"ע

ומה שדקדק רבינו לומר עשאום וכו' להורות שאינו מדינא משום דקי"ל בפר' הערל דפ"ב דאמרי' דר"א בדותא הוא דאי לכהן משרא שרי ואי לזר לעולם אסור גם בש"ע י"ד סימן ק"ב פ' רמ"א דאם נתבשל בשבת ונתערב בטל אף דלגבי אחרים הוי דבר שיל"מ כיון דלדידיה אין לו מתירין הכא נמי כיון דלזר אין לו מתירין בטל

פרק ו' הלכה י"א המערב קמח וכו' כתב מרן ז"ל להוכיח מאי דאמר רשב"ג עד שיהא בו כשיעור הוא לומר עד שיהא בו טעם דגן מדנקט ויוצא בו בפסח ר"ל משום דכלל בידינו דבעי' טעם מצה בפיו כמו שפסק רבי' בהלכות חו"מ ואי בשיעור אין בו טעם מאי קאמר ויוצא י"ח בפסח אבל ראיתי להרב מ"א ז"ל שדחה זה משום דבא לומר כיון דחייב בחלה יוצא בו בפסח ואינו נראה דאי כן לא הו"ל לומ' בלשון שלילה כיון דאמר אינו חייב בחלה עד שיהא בו כשיעור הול"ל ואז יוציא בו י"ח בפסח אבל עכשיו בא לחדש לנו זה הדין כיון דבעי' טעם מצה דלא שייך בחל' לכך אמר אין יוצא בפסח עד שיהא בו כשיעור כיון דיש בו בו טעם דגן נמי ועו' לדבריו למל"ל ואין אדם יוצא בפסח עד שיהא בו כשיעו' דזה הכלל דאין יוצא בפסח אלא א"כ חייב בחל' לא נאמר אלא למעוטי דאינו קרוי לחם כגון כובא דארעא דלא הוי לחם ומינים אחרים כמבואר בפרק כיצד מברכין ובפרק כ"ש ע"ש דאינו קרוי עיסה והכא כיון דאמר העושה עיסה מקמח ומאורז ידעינן שהוא קרוי לחם מאי האי דקאמר עוד ואין אדם יוצא ידי חובה בפסח וכו' הוא נראה כשפת