אברהם יגל על הרמב"ם רס

אלא כזית הקילו בו אבל ק' מהך דשבת דקתני מטלטלין הדמאי בשבת ואפי' שק של דמאי משום מגו דחזי ליה לכך נראה דודאי מאי דקאמר רבי' דחייבים לאו דוקא אלא הפך הס"ד דס"ד דפטורים ואה"נ דהבחירה בידם ולכך כיון דצורכו לעשות מצוה או לטלטל דבר הראוי לו בודאי ניחא ליה לאכול דמאי ולכך אמרי' מגו וכ"ש לצד של התוס' דסברי בפ' כ"ש דאיירי בדיעבד לק"מ כיון דהוא דיעבד לא החמירו בו כ"כ לחזר אחר מצה הראוייה לו לכתחילה

גם מ"ש דב"ש לרבותא אתא הוא תמוה דא"כ דהוי הנך משניות דפסחים ועירובין וברכות ושבת דלא כב"ש ועוד בנדרים דפ"ד דר"א ס"ל במעשר עני דאי בעי מפקר וחזי ליה ואיך פליג על ב"ש דסברי לא חזי ליה ובכל מקום רמי ליה הש"ש ר"א אב"ש כמו שכתבו התוס' בביצה דף ל"ד בד"ה ואומר משם הירוש' ע"ש

אשר ע"כ נ"ל דאדרבה נהפוך הוא דרב הונא בא לומר דאף ב"ש אתי כמתני' דע"כ לא פליגי אלא במאכילין דלא ליספו ליה בידים אבל לדידיה ודאי מותר דאם רצו לתקן מתקן ואתי הך מתני' ככ"ע והרב שושנים לדוד ז"ל כתב אם רצו מתקן הם ת"ח והנך חייבים וליתא דא"כ ת"ח אסור בדמאי וק"ל

פרק ט' הלכה ט"ו מעשרין דמאי בין השמשות משנה בפ' ב"מ ס' חשכה מעשרין את הדמאי ופשוט דבשבת אין מעשרין עיין בירוש' בפ' אין צדין הלכה ד' שאמרו דמאי מדבריהם מפרישין אותו בי"ט בתמיהא

הלכות מעשר שני

פרק ג' הלכה א' שנאמר לא ביערתי ממנו בטמא לכאורה קשה דבגמ' אמרו היכן מוזהר על אכילה ומשני דאמר קרא לא תוכל לאכול בשעריך וכו' הרי דלא ידעי' ליה מקרא דלא ביערתי דאינו אלא וידוי דברים וכן הק' התוי"ט ז"ל על הרע"ב ז"ל ע"ש ונ"ל דרבי' סמך אסוגייא דפסחים ד' כ"ד דהביא לאו מקרא דלא ביערתי וס"ל כיון דילפי' לאו מקרא דלא תאכל א"כ ידעי' שפיר. מלא ביערתי דהוי לאו גמור וה"נ כונת רש"י שם. ומעתה ס"ל לרבי' ז"ל כיון דאית לן גילוי דלא ביערתי דהוי לאו גמור מיניה ילפי' דאף קרא דלא אכלתי באוני הוי לאו גמור ולכך כתב אם אכלו באנינות לוקה אך קשה גבי קרא דלא נתתי ממנו למת הוי נמי בה מלקות כיון דגלי קרא באחד ה"ה אחריני כמ"ש רבי' גבי אנינות א"כ אמאי רבי' גבי לא נתתי למת לא כתב שהוא לוקה ואפשר דס"ל כיון לא אהנו מעשיו דיאכל במעשר כנגדו כמ"ש לקמן דין י' לכך לא לקי ודוקא בהנך דהעבירה אין בה תיקון ודמייא למ"ש בפ"ו מה' בכורות דין ה' כיון דלא אהנו מעשיו אינו לוקה ודוק

הלכה י' כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף הנה הרמב"ן ז"ל תמה על רבי' עד שאמר אלו דברי הבאי ע"ש ולע"ד נראה ליישב דעת רבי' משום דהוק' לו מאי דהק' בגמ' בפ' הערל דף מ"ד ואימא ליקח לו ארון ותכריכין למת ומאי מקשה דא"כ למת כיון דאסור אף לחיי דהא ברייתא בסיפרי הכי מיתנייא דר"א ס"ל למת לא ליקח לו ארון ותכריכין והשיב לו ר"ע דא"כ למ"ל למת כיון דאף לחי אסור ואין לומר דקרא אף למת אסור אף שהוא מצוה דאין סברא לדרוש בקרא בלשון אף ולכך כתב רבי' דר"א ידרוש בקרא למת דהיינו שאינו מתקיים בגוף לחי אסור והא דנקט ארון ותכרכין למת דינא קאמר אף שהוא מת מצוה כיון דאף לחי אסור ולאו מקרא קאמר אבל מרן ז"ל פי' משום דלא תדרוש דוקא למת אסור הא לחי שרי דזה אינו דא"כ מנ"ל דלא תדרוש הכי לומר דאתא קרא להתיר לחי ועוד דכבר דרשינן בכלל ופרט וכלל דלא הותר לו לקנות במעשר כי אם דבר אכילה והא דדרשי' מקרא דלמת שאר דברים הוא לאיסור לאו דמכלל ופרט לא ידעי' אלא איסור עשה וראייה לזה דמשמע מדברי הרמב"ן ז"ל דהא דאמר אפי' לדבר מצוה לאו אקרא קאי דכתב משם אחרים דקרא דאמר למת תפי' למת ולא הביא האי סברא משם רבי' ז"ל ומה שהק' הרא"ם ז"ל לסברא זו מהא דאמרו בגמ' דאתא למת לומר לחי מותר לסוך ומאי ראייה נימא דאתא למת אפי' למצוה ולעד"ן דלק"מ דוקא גבי ארון ותכריכין דלא סגי בלאו הכי לכך אמרי' אפי' למתאבל סיכה דאינו מוכרח לא הוי מצוה כלל

אמנם הא קשה לי דאמאי לא הביא רבי' הך דינא דר' סימאי דאתא למת לומר שמותר לסוך שמן שנטמא ומנ"ל לבדות סברא אחרת שלא הוזכרה בשום מקום ול"ל דרבי' הוק' לו דהא קי"ל מעשר ב' פודין אפי' בירוש' וא"כ איך הותר לי לסוך בטומאה ועוד דהא עובר על לאו דלא ביערתי ממנו בטמא ומפני זה דחאו מהלכה דלהא י"ל דמיירי באדם טמא דלא בעי פדיון וגם לא עבר על לא ביערתי דדוקא באחד מהן טהור דעובר ועוד קשה מ"ש הרמב"ן ז"ל דכבר התודה עליו לא ביערתי ממנו בטמא ומה שתי' הרא"ם כיון דמיירי במעשר טמא איצטריך להתודות כיון דעשאו למת דהוי טמא בטמא לא נהירא דא"כ מנ"ל דאתא למת להתיר סיכה דילמא איצט' דאפי' טמא בטמא אסור גם מ"ש מהרש"א שם ביבמות כיון דמותר לחי הוי ביעור לכך איצט' לומר דהוי ביעור לא הבנתי דלא ידעתי לחי מותר כי אם אחד דכתב למת ולומר דאיצטריך למת ללמד על חי דמותר לא הו"ל לקרא ללמד זה בדרך וידוי כיון דכבר התודה על לא ביערתי ממנו בטמא וזה עיקר כונת הרמב"ן ז"ל

שוב זיכני ה' וראיתי לרבי' ז"ל בפי' המשנה דמס' מע"ב שהביא מימרא דפרק הערל ולא הביא שמן שנטמא אלא מיירי בטהור וכונתו להוכיח דסיכה הוי כשתייה וכמימרא דר"א דהובא בירוש' ולזה הוצרך רבי' לומר דפי' למת הוא לשאר הנאות שאינו לקיום הגוף ואינו ענין לטומאה כלל כיון דכבר התודה על הטומאה וזהו שהביא רבי' דסיכה כשתייה ודו"ק

וראיתי להרשב"א ז"ל בפ' הערל שכ' וז"ל ואיכא לפרושי וכו' ה"ק לא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ארון ותכריכין למת וה"ה לחי אבל סיכה מותרת לשניהם כדברי ר"א וזה דוחק מאך דא"כ למה מזכיר למת והלא חי ומת שוין הן בדבר זה עד כאן לשונו ומה שכתב דסיכה מותרת לשניהם צ"ע דהיכי שייך לומר דסיכה מותרת אף למת והא עבר אקרא דלא ביערתי ממנו בטמא בשלמ' לחי מותר משום דניתן לסיכה כמו לאכילה כיון דהוא טהור ואפשר להגיה למחוק תיבת ר"א והא דקאמר לשניהם קאי אר"א ור"ע והא דקאמר הש"ס דילמא ליקח לו ארון ותכריכין ולחי מותר כבר כתב הר"ש ז"ל וז"ל מ"מ קידם הו"ל לאוקומי קרא למשרי להו במזונות ולא קאי בסיכה דאמר רחמנא