אברהם יגל על הרמב"ם רנט

דפטורין מן המעשר בה' גזלה דשם הוא דהביא הך דינא דמתני' דמיירי במצא בדרך

פרק ה' הלכה כ"ב היה אוכל באשכול וכו' עיין מ"ש מרן ז"ל והקושיא מבוארת דא"כ מאי משני הגמ' וכן הק' הרב מ"ל ז"ל ותי' דכונת רבי' דיעשר בשבת ומה שהק' על זה הרב שע"ה ז"ל לק"מ דהכא שאני כיון דלא אפשר בלאו הכי דבא לו ע"י אונס הוי כמו טבילי האידנא דמותר להפריש גם מלשון רבי' ז"ל הכי דייק דכתב ואם הניחם והול"ל ומניחו וכו' ומה שתי' הרב ז"ל אינו נוח לי מלבד דלשון הגמ' אינו מתיישב כלל דהעיקר חסר מן הס' דהו"ל לומ' דמבעי"ל להך תנא דס"ל חצר אינה קובעת אלא אחר שנגמרה ועוד מאי פשיטא ליה מר"א ורבנן כיון דלא מבעי"ל אלא לתנא דאמר בהדייא חצר אינה קובעת אלא בנגמרה ועוד דבאמת מה לו לתלות בחצר כיון דפלוגתא דתנאי היא בשבת

ושמעתי מתרצים משם הרב מרכבת המשנה ז"ל דקושיית הש"ס דס"ד לגמרא דיגמור דקאמר ר"י הוא בשבת ומינה לר"א דאמר לא יגמור בשבת אבל למוצאי שבת יגמור ולכך מקשה ר"א אדידיה דס"ל דשבת קובעת כדאמר גבי תרומה. גם זה נ"ל דאינו שוה לי דא"כ למ"ל לגמ' לישתוק מינה עד דאמר ת"ש מרבנן כיון דקאי ארב שימי ועוד מהיכא פסיקא ליה למק' מאי דאמר ר"א לא יגמור דוקא בשבת להק' כי היכי דאמר יגמור בין בשבת בין אחר השבת לא יגמור דר"א הכי נמי דאין חילוק כמו חלוקת חצר

אשר ע"כ נ"ל בהקדים להק' על רבי' ז"ל כיון דאידחו בגמרא הך פשיטותא מרבנן משום דדבורא דידיה דאמר מכאן אני אוכל הוי קביעות אפי' בחול אמאי לא הביאו להלכה בפ"ד דפסק שבת אינה קובעת אלא בנגמרה הו"ל לחדש ולומר דאם אמר מכאן אני אוכל הוי קביעות כיון דע"כ לר"י דס"ל אינה קובעת אלא בנגמרה מוקי מתני' משום דיבורא דידיה הוי קביעות גם מ"ש מרן ז"ל דהגירסא הפוכה דלכאורה אינה מובנת דמנ"ל לומר דר"י דקאמר לא יגמור לא קאי אלא אשבת ולא לחוץ לשבת דברישא קאמר קאי אף לחוץ לחצר ונ"ל דהכרח ר"ן הוא לפרש הכי משום דבחצר הוי קביעות מדאורייתא ולכך אמר דר"א דאמר יגמור הוא חוץ לחצר כדי שלא נטעה גבי שבה דאמר יגמור הוא קאי על מוצאי שבת דומיא דרישא לכך אמר אף על השבת וה"ט כאמור כיון דאינו אלא מדרבנן ונ"מ לר"י דאמר לא יגמור הוא על שבת כל זה כ' מרן ז"ל שלא ראה פיה"מ לרבי' ז"ל דגריס גבי שבת ר"י אומר יגמור ולפ"ז צריך לומר דגרסי ר"ן אומר לא אמר ר"א יגמור גבי חצר אלא חוץ לחצר ולא אמר ר"י יגמור גבי שבת אלא חוץ לשבת וגריס בגמ' ת"ש למפשט מר"י דס"ל יגמור ופי' ר"ן יגמור חוץ וכן ראיתי לה' בני שמואל שכ"כ ע"ש. ומעתה לא צריכין לידחוק ולומר דר"א ורבנן משום דדבורא דידיה הוי קביעות כיון דלמסקנא הוי קביעות בשבת לכך אמרו בקביעות שיאכל בשבת גופיה וק"ל

פרק ט' הלכה ל"ח כיצד וכו' ולמחר מפריש ואוכל ואף בדמאי אוכל בלא הפרשה כבר כתב רבי' בפי' המש' דכיון דחייב מדאורייתא ואין ברירה צריך להפריש ע"ש וראיתי לה' מ"ק בשורש ברירה דף ע' שכתב על דברי רבי' והא בדאורייתא אין ברירה ע"ש דלא הבנתיו והוא פלא

אך ק"ל דתרומת פירות הוא דרבנן וכיון שכן למ"ל דמפריש כיון דמדרבנן יש ברירה וי"ל כמ"ש התוס' בעירובין דל"ז ע"ב כיון דעיקר תרומה ומעשר הוא דאורייתא אין ברירה אך הדבר הקשה הוא איך כתב בסמוך וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו ונותן עיניו במקצתו ואוכל את השאר והא בעי הפרשה כמ"ש כאן ונ"ל דרבי' מפרש דהתם מיירי בקבע לו מקום לתרומה ומעשר שבו ולכך אסור להפריש כיון דבלא"ה מתוקן הוא דהא קבע לו מקום והוי טרחא שלא לצורך והיינו דקאמר ר"י בירוש' כיצד הוא עושה ר"ל לאוכלו בשלמא בטלטול מות שכיון שיחד לו מקום מותר בטלטול תרומה דחזייה לכהן אבל באכילה ס"ד דאסור כיון דתרומ' מעורבתבו ואהא משני נותן עיניו במקצתו ר"ל דיכיר מקום קביעותו ואוכל את השאר אבל הכא דהוא בב"ה לא אפשר לו בקביעות מקום ולכך צריך הפרשה ולעד"ן דהדבר מוכרח מעצמו דמיירי בקביעות מקום דאי כפשוטו משום דהוי בתנאי לכך מותר לעשר על ידי שנותן עיניו בצד זה אם כן הו"ל להפריש ממש דהכי אתמר בירושלמי דר"י הו"ל תנאי בטבל ושאל לר"ח ואמר ליה למען תלמד וכו' ומותר לתקנו ואפילו בשבת וכ"כ הר"ש בפ"ד דרמאי ע"ש אלא ודאי דוקא התם דלא קבע לו מקום ולכך צריך להפריש משום דאין ברירה אבל הכא דקבע לו מקום אסור להפריש דטרחא שלא לצורך כמ"ש התוס' פרק האשה רבה בהך מעשה דר"י ע"ש

גם את זאת הוק' לו איך תני בברייתא תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה מטלטלין אותן והא תנן תרומה טהורה מטלטלין אותה אבל לא טמאת ומפרש בגמ' בריש מפנין משום דחזייה לכהן אכל לא טמאה ולכך מפ' דאיירי בטבל שיש עליו תנאי ומעתה יצא לנו הדין בעלמא דטבל שיש עליו תנאי מותר לטלטלו אבל אינו יכול להפרישו דהא תרומה טמאה אינו יכול להפרישה כיון דלא חזייא ולכך קאמר כיצד הוא עושה לתקנו נותן עיניו במקצתו ר"ל דמכיר מקום קביעותו וכאמור ודו"ק

פרק י' הלכה י"א מותר להאכיל את העניים וכו' אם רצו לתקן מתקן כתב רבי' בפיה"מ שלא הותר הדמאי אלא כשאוכלין אצל בעל הבית אבל הפירות שבאים לידן חייבין לעשרן דמאי ודייקא נמי דקתני מאכילין ולא אוכלין ע"ש והק' התוי"ט ז"ל מהך ירוש' שהביא הרע"ב ברישא והוצרך לעבדן יעשרן ר"ל דמשמע דאינם חייבים ומכח זה כתב דבחבורו חזר בו ואני תמיה דאמאי לא הוק' לו ממתני' גופה דקתני אם רצו לתקן מתקן ונ"ל דרבי' הוק' לו במתני' גופה דקתני אם רצו לתקן וכו' דנראה שפת יתר דמהיכא תיתי לאסור עד שהוצרך להם להתיר אלא ודאי דהתנא הוק' לו בדברי ב"ה דאמרו מאכילין העניים דמאי דמשמע דמדינא פטורים ואנן קי"ל כל דפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט לכך אמר התנא דאינו כן דבאמת משום דהקילו על ב"ה אבל הם עצמם חייבים הפך ס"ר דפטורים

גם ראיתי לה' תוספות חדשים שהק' מהך דפ' כ"ש דאמרו שם משו' דאי בעי מפקר להו לנכסי וחזי ליה ולדעת רבי' הא לא חזי ליה ומזה דחה סברת רבי' ודקדוקו של רבי' י"ל דנקטו לשון ב"ש אין מאכילין לאשמעי' רבותא דאפי' של בע"ה אסורין וכ"ש שלהם והכי כונת הש"ס שהביא ברייתא דב"ש אמרי אין מתכילין דמאי עכ"ל ונ"ל דלק"מ דוקא התם גבי מצה כיון דאינו